חודש: ינואר 2022

 

הוא גבר עלי ברגעים האלה בהם שכבתי תחתיו, רמוסה, נאבקת, חסרת אונים, מתפללת לבואו של מציל, מיואשת הבדידות הנוראה.

הוא גבר עלי ברגעים בהם הלכתי למשטרה להתלונן והוא התקשר לחבריו השוטרים והשמיץ אותי שלא יאמינו.

הוא גבר עלי כשהגעתי לאולם בית המשפט מול ממסד שמבכר להגן על בניו על פני האמת. 

הוא גבר עלי כשלא היה לי כוח לגרור עצמי מהמיטה בבוקר לעבודה.

הוא גבר עלי כשלא היה לי העוז לפתוח את הפה.

הוא גבר עלי כשניסיתי לאהוב ולא זכרתי היכן ומי אני.

בכתיבה הזאת שלי – בי נשבעתי – הוא מפסיק לגבור עליי.

 

ובלילות, סרט האימה של חיי חוזר ומתנגן כמו היה שריטה על תקליט, בו המחט של הפטיפון מגיעה ונתקעת באותה נקודה. אני מנסה לשחזר את אותם הרגעים בו נפלתי לחור האין סופי של חיי. 

האונס של אורי דניאל הפך את חיי לצניחה חופשית. זאת תחושת פחד מצמית האוחזת בגופי באותם רגעים של נפילה חופשית. חשבתי לעצמי ״תני לעצמך להתרסק על חורבות האירוע, התנגשי בו במהירות הנפילה החופשית וסיימי את זה אחת ולתמיד, אולי כאב ההתרסקות יהיה חד פעמי ויפסיק את הנפילה הזאת״ . 

אבל בתוך תוכי אני יודעת  שתחושת האוויר בנפילה המצליפה בעורי כמו מחטים מלובנות היא רק הקדימון לבוקר שיבוא אחרי שעות של לילות לבנים ללא שינה.

התהליך אותו עברתי מהכחשה, הסתרה, הסתתרות, ניסיון מדומה לחיות כמו כלום לא היה – הוביל אותי לחיי שקר, יש מחיר אותו אני עדיין משלמת יום יום וכל רגע. לכאב של הנפש המיוסרת אין מרפא ללא חשיפה של מקור הזוועה. 

המחשבות על חוסר הישע באותם רגעים של אלימות. הפנים הרעות של זה האונס אותי עם אותו חיוך עקום. 

המהפכים שעברתי מהניסיון להבין את המעשה הנפשע שלו הנובע מחולשתו החולנית ועד הניסיון להזדהות עם התוקף, לסלוח או לפחות לשכוח. 

גם כשהגוף הפעיל את כל מנגנוני ההגנה ולרגע נדמה לי כי הנה הצלחתי לחזור לחיי לפני האירוע ….בלילה בלילה הכל חוזר על עצמו כמו היה שריטה על תקליט חיי……

אני מחפשת פיתרון שיתיר את הפלונטר הזה של חיי.

 

 

יום שלם אחרי החשיפה. למה… ,רותם סלע עדיין שותקת?

אני קוראת ולא מאמינה, או יותר נכון מבינה בצער את התופעה הזאת.

אנחנו הנפגעות הנאנסות נידונות לאונס קבוצתי מתמשך ברגע שאנחנו מחליטות להיחשף ולהתעלות מעל ביצורי הבושה שבנינו לעצמינו וזאת הסיבה שנאנסות כמוני מעדיפות לקבור את האונס במרתפי תת המודע שלנו, ובלבד שלא נצטרך לעמוד מול מערכת המשפט המעוותת , מנגנון המשטרה בעל היעילות הסלקטיבית, וכמובן מול פושעים בעלי הכוח והשררה כמו האנס הפרטי שלי עו״ד אורי דניאל.

אותם מפורסמים ובעלי שררה מצליחים להפוך את הקערה על פיה ובתהליך פתלתל מצליחים בהרבה מקרים להפוך עצמם״ לקורבנות האמיתיים״ , נרדפים ע״י נשים המחפשות פירסום ו/או כסף על חשבונם.

בעזרת מערכת יחצנות משומנת וממומנת בכספים רבים, אותם טורפים הופכים אותנו הקורבנות לנאשמות ולבעלות אינטרס לשבש את חייהם שעלולים להפגע מהפירסום השלילי עליהם.

ידוע לכל, וזאת גם אימרה שגורה בפיהם של כל עורכי הדין שבבית המשפט אין מחפשים את הצדק. ״האמת״ היא בידי בעלי הכוח והממון שמצליחים בעזרת חבורה של עו״דים ממולחים להמציא סיפור שברוב המקרים אין לו קשר למציאות שהיתה.

רותם סלע היקרה…החצי השני של אסי ורותם….

מה עם התגובה שלך לסיפור האשמה של בן זוגך הטלויזיוני המקושר?

כן כן אני מבינה שאת התגובה המדוייקת את צריכה לגבש עם המערכת היחצנית שלך, שמע תיפגע שערה משערות ראשך ופרנסתך…

״שתיקת הקולגות״ ראה פרשת גל אוחובסקי ועוד ועוד אולי נובעת מבילבול או קושי לעכל את עידן המי טו המתחולל…אבל אני רוצה להאמין  שזוהי תחילתה של סופה שתרים את כל המצבות של הקברים אותם בנו הקורבנות הרבים של אותם טורפים מפורסמים. התפיסה המעוות כי הכוח והשררה יכולים לקנות מעשי זוועה הן בנשים והן בגברים צריכה לעוף ולהתפרק בחלל.

אז נכון שהתקשורת שלנו ממליכה מלכים ועורפת את ראשם באותה מהירות, אולם אל לה לתקשורת להפוך את הנאשמים לקורבנות ואת הקורבנות לנאשמים. חייהם האישים של הקורבנות חשובים יותר  מכל כישרון או טלנט, כמו שהתקשרות אוהבת לציין.

אני לא מצפה מהנאשמים ומהאשמים לסיים את דרכם כמו טורפי האל המיליארדר  ג׳פרי אפשטיין או מאמן נבחרת ההתעמלות האמריקאי ג׳ון גרדרט, שבכוחם ובכספם הפכו את חיי קורבנותיהם לסיוט נצחי אותו גם אני חווה יום יום.

בהתאבדותם הם השאירו את קורבנותיהם ללא סגירת מעגל.זו דרכו של הפחדן שלא מוכן לקחת אחריות למעשיו ומבחינות רבות זאת הדרך הקלה…אבל היי קארמה איז הביץ.

הגאולה הפרטית שלי תהיה שהאנס הפרטי שלי עו״ד אורי דניאל יכלא בין כתלי  תא קטן שלוח שנה אין סופי יהיה לו לשעון חול מגרגר בלתי נגמר.כותלי הכלא שלו הם מפתח דלתות התא בו אני כלואה מאז אותו היום של האונס שלי.

אז עכשיו אני רואה את תחילתה של תופעה שיש לי תחושה שהיא תלך ותיצבור תאוצה. 

אותו זמר הקורא לעצמו ״ הצל ״ או בשמו המקורי אליאסי פותח את סגור ליבו.. או כמו שאומרת האימרה הידוע מ״החמישייה הקאמרית״: ״אויאויאויאויאוי עשיתי חטאתי פשעתי״.

אבל זה גם משהו בעולם המטורף שלנו בו גופה של אישה הוא הפקר לכל ובפרט לבעלי מעמד של כוח ושררה. הצל מרים להנחתה ואולי מקדים תרופה למכה – אבל כל הנשים המוטלות חבוטות בדרכים, כל אחת בדרכה היא עולם ומלואו. את החרטה יש לעשות במעשים והיא גובה מחיר של יציאה מאזור הנוחות. 

תשלום אישי, ומחייב, כרוך ביציאה למלחמה אישית מול הממסד ובפרט מול תפיסות הנורמה, השוביניזם  והכוח המעוות והמעוור שבמעמד חברתי, פוליטי, תפקידי, כלכלי מסוים – אדם יכול להשיג את גופן של נשים ברמיסה, רק ״כי אפשר״ ו״כי אני רוצה״. אורי דניאל אנס אותי, ניצל את מעמדו כעו״ד, את כוח ההשפעה שלו, את היכולת הרטורית עם האיומים הסמויים והוא היה בטוח שבכלל כוחו, אני פשוט אשתוק. הפחד אכן משתק.

ואני פשוט לא רוצה לשתוק יותר. אני רוצה להסיר את האבן שדוחקת את חזי כלפי מטה יומיום, בכל מעשה שאני עושה, בכל מבט – מעשה האונס וכל מה שקרה בעקבותיו קיים ומתקיים בי. 

אורי דניאל הוא האבן שמוחצת את נשמתי ואני אעשה הכל להוריד אותה משם…

כמו אחרי כל אסון, אנחנו מנסים להיצמד למשהו, כמקל הליכה עבור מי שמנסה ללמוד לצעוד מחדש.

עבורי זו הייתה ג׳ודית לואיס הרמן, וספרה ״טראומה והחלמה״ (בהוצאת עם עובד״ ספר חובה לכל מי שהנושא מעסיק אותו).

אביא ציטוט מתוך מתוך הפרק השני ״אימה״:

״הטראומה הנפשית היא אסונו של חסר האונים. בזמן ההתרחשות הנפגע עומד חסר ישע לנוכח כוח חזק ממנו. כאשר כוח זה הוא כוח טבע, אנחנו מדברים על אסונות. כאשר הוא כוחו של בן-אדם אחר, אנחנו מדברים על מעשי זוועה״.

יש דברים שחודרים לך למעמקי הנשמה ואת חייבת לגנוז אותם במרתפי התת מודע שלך כי אחרת אי אפשר לעבור את היום.

אבל יש דבר אחד שאני לא אוכל לשכוח ולא להדחיק, לא משנה כמה אנסה, וזה הקעקוע השחור על כתפו של מי שאנס את גופי ונשמתי והטביע את חיי בתוך תמצית סחי מרירה וכואבת. את אותו קעקוע ״אריה״ העשוי ברישול (איני יודעת אם זו היתה הכוונה, אך ה״אריה״ של האנס שלי מזכיר את הלוגו של חברת הרכב הצרפתית פג'ו).

הכתם השחור הזה שעל הכתף שלך, עורך הדין אורי דניאל, הפך למעשה הזוועה שלך, בנשמתי וגופי.

החלטתי להתחיל לכתוב.

אני מחפשת פיתרון, תרופה, מזור, רמיסיה ללב כואב ונפש שבורה.  

תכלס שום דבר לא באמת עוזר – הייתי אצל מטפלים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, שמאנים, רופאי אליל, החלפתי בני זוג, החלפתי עיר, עבודה, מספר טלפון, צבע שיער, אפילו התחלתי לכנות את עצמי בשם חדש.

אבל נאדה, כלום, הכאב וההשפלה לא מרפים.

זה כבר אפילו לא האונס – אותו אקט משפיל שנמשך כמה דקות. האמת קשה להסביר.

את האקט המיני של האונס אני מצליחה איכשהו לקרצף מהזיכרון של הגוף.

זה משהו אחר שקשה לי להסביר שאני לא מצליחה לנקות מהנשמה שלי.

זה ההשפלה הזאת, העוז הזה שמישהו חושב שהוא נישא ממני ושיכול לעשות בי מה שהוא רוצה, שאני איזה אקסטנציה של גחמה חולנית, פרוורטית ולא אדם שמותר לו לרצות או במקרה הזה לא לרצות.  

האנס שלי הוא גם לא סתם אנס – הוא עורך דין, איש של מילים, איש החוק. איש המוסר והאתיקה. איש שמייצג עלי אדמות מהויות וערכים עליהם מבוססות ציוויליזציות. 

תחילה הוא חשב שהוא בעזרת המילים שלו יכול להשפיע עלי, להשפיע לי על המיינד, לגרום לי לרצות. וכשראה שהוא לא גורם לי לרצות, הוא החליט שהוא יגרום לי להתבלבל, לא לזכור, יחתור לי תחת המחשבות כדי להגיד שאני ״משוגעת״, ״שקרנית״, ״ממציאה״, ״מוציאה דברים מהקשרם״. וכשזה לא עזר אז הוא השתמש בקלף אחר, שטני לא פחות, אמר שאני ״בכת״ ושאני ״מעלילה עליו״. 

הוא לא רק לכד לי את הידיים ואת הפה שלא אצעק, הוא גם לכד אותי בבועה כדי שלא יאמינו לי. בודד אותי מהעולם, ממשפחתי, מחבריי. מעצמי.

פלא שלא אשתגע? אז כן השתגעתי. ואני אפילו כבר לא פוחדת מהמילה הזאת. הכי קשה זה הריקבון שבהשתקה, שבלבד. הלבד הוא המוגלה שמשתלט לי על המיינד ותכלס – נשבר לי. ראבק. די. עד כה. אני רוצה נקמה. ולא איכפת לי המחיר. כי הנקמה היא השפיות שלי. 

וכך החלטתי היום באופן חגיגי להתחיל לכתוב.

ולא סתם לכתוב לעצמי למגירה החשוכה.

לכתוב ולנשום הישר לתוך אוויר העולם, שכל הרפש ייצא החוצה. 

ואז אולי בתקווה שהנפש שלי תרגיש לראשונה אחרי שנים – חיה.