"למה לא התלוננת במשטרה", "כנראה זה לא באמת היה אונס", "מה פתאום נזכרת אחרי כל כך הרבה שנים", "למה התלבשת ככה": את המשפטים האלה שמעו אלפי נשים, קורבנות אונס, בבית, בצבא, בלימודים, בעבודה.
מעטות הנשים שלא שילמו מחיר ואף בלתי נסבל בגלל הבחירה בסופו של דבר ללכת ולהתלונן במשטרה מתוך אמונה נאיבית שמערכת המשפט תעשה את עבודתה.
כל אישה שעברה אונס יודעת שהחיים נחלקים ללפני ואחרי.
ואכן שום דבר לא נשאר אותו דבר מאז אותו הערב בו עברתי אונס כואב, משפיל ואכזרי.
לפעמים הזיכרון שלי ניצת בגלל ריח – ריחות דומים לזה של הבושם איתו התבשם האנס שלי, אורי דניאל. מוזר איך הריח שלו נצרב בתודעה שלי וכאשר הריח הזה מתגנב למרכז החושי במוח, הוא מחזיר אותי באפס זמן לגיהנום של אותו האירוע.
מתחת לריח הבושם, היתה שכבה נוספת של ריח, ריח זיעה קרה תחת למגע הדביק והאלים שלו, מגע אשר משך שנים גרם לי לשנוא כל סוג של מגע, גם לא של אנשים אהובים.
ריח הזיעה הזה גרם לי אפילו שלא לבקר בחדר הכושר, מחשש שאשתתק ואתאבן. והנה דבר נוסף נמנע ממני בגלל אותה פגיעה, עוד חלק בעולמי שהצטמצם.
המנגנון ההישרדותי האבולוציוני של ״הילחם או ברח״ תפקידו להגן עלינו ברגעים של סכנה קיומית ע״י הפרשה של הורמונים כגון אנדרנלין כדי להגיב למצבי סכנה.
רק שאני, במקום לנסות לברוח או להילחם קפאתי. וכן, את זה אחרי זה קשה לספר במשטרה.
החשש הזה מפני שאלות ״למה לא צעקת?״, ״למה לא ברחת?״ ושלל שאלות כאלה מטילות אימה. קשה להגיד שבאותן שניות נשמתי עזבה את גופי מבעתה ופשוט נעלמתי, נאלמתי, לא הייתי, התאיינתי.
עורך דין אורי דניאל הוא לא אדם עתיר כוח פיזי או שרירים אולם הטירוף של הכיבוש האלים העניק לו כנראה כוח ועוצמות כיבוש לא נתפסים… כוחי לא עמד לי מול המתקפה הפתאומית הזאת.
אני זוכרת ששכבתי שם תחתיו קפואה ללא יכולת לזוז ולנשום, מחכה שזה יסתיים. כל שניה הייתה נצח. וכל רגע שהייתי שם שוכפל פי מיליוני מונים לתסבוכת ולסבל הנפשי שנגררים איתי לכל מקום ובכל שעה.
עכשיו בין השורות של הכתיבה שלי, אחרי פגישות אין ספור עם הפסיכולוג שלי, התחלתי לחשוב על ״הדפסה ״של מילים שיהוו מפתח עבורי לצאת מן הכלא הפרטי שלי. מן הצינוק בו הצטמצמתי כלואה זמן רב כל כך ללא אופציה להשתחרר על התנהגות טובה.
שנים של הסתרה אשר מתעצמת כשאני שומעת סביבי על מסעות אימים של נשים שכמוני עברו הטרדות מיניות ואונס וזה סגר אותי יותר יותר.
הסטטיסטיקה היבשה מדברת על כך שרוב הנאנסות והמוטרדות לא מתלוננות בכלל לרשויות.
במרכז לנפגעות מיניות יש עשרות אלפי פניות בשנה אולם מעט מהן מחליטות אחרי סיוע נפשי גדול להגיש תלונה לרשויות. זה מצב עגום של תת דיווח. במקרים רבים ביותר נסגרים רוב התיקים מול הנאשמים בלי שהגיעו בכלל לכתב אישום.
החשש מתגובת הסביבה מהחקירות במשטרה מההליך המשפטי ומהבושה הופכים את הגשת התלונה לקשה מנשוא.
יתרה מכך רגע השיחזור/העימות כחלק מהליך החקירה במשטרה, יחד עם האנס בחדר קטן וסגור היא לא פחות משידור חוזר ודרמטי של האונס עצמו, רגע בו הטורף לא נעשה פחות טורף.
אז בחייאת, בקשה מכל ליבי, תפסיקו לשאול אותנו הנשים באופן כללי למה לא התלוננת במשטרה.
