לפני חצי שנה בערך, רעשה הארץ שסוכן הדוגמניות שי אביטל הואשם באונס והטרדת נשים רבות. אחת הבחורות המרשימות שיצאו בגלוי ואמרו "שי אביטל הטריד אותי מינית, המשטרה שלחה אותי הביתה״ היא גל גברעם.
העיסוק בנושא בתקשורת יכול להוות בשביל חלק מהאוכלוסייה סוג של רכילות, אך אצל חלק מהאנשים, דיון זה פוגש רובד נפשי כאוב ופצוע. אתמול קראתי שאותה בחורה אמיצה פירסמה שהיא מתמודדת עם דיכאון.
בראשית שנות השמונים נערך בארה"ב סקר בקרב מאות נשים שנבחרו באקראי. נמצא שאישה אחת מכל ארבע נשים נאנסה, ואחת מכל שלוש נשים הייתה נתונה לפגיעה מינית בילדותה. אי אפשר להאמין כמה נשים נושאות בחובן את הסכנה הזו של הדכאון, האויב השחור הזה המכרסם בלב, המוחק את כל הזכרונות הטובים, את כל החלומות, התקוות, האהבות. דכאון הופך את האדם לצל שחור וקודר של עצמו.
מי כמוני מבינה את גל גברעם. החשיפה התקשורתית מעלה מרבצם זכרונות שהיו קבורים עמוק ולא עוד: כל אזכור של הנושא יכול להוות טריגר להצפה רגשית, שיכולה להיות לא מובנת לצופה מהצד.
הדיון הציבורי פוגש רובד פרטי. ברגע שההדים סביב נרגעים, פתאום המרחב מתפנה והכאב מציף.
קראתי שהאשמה עצמית אחרי אונס הינה גורם המנבא התפתחות של דיכאון שנים לאחר הפגיעה. זה נושא שאני מתמודדת איתו הרבה. כמה כבר לא האשמתי את עצמי: שהאמנתי, שנתתי צ׳אנס למרות שחשתי סימני מצוקה, שלא עזבתי בזמן, שהייתי חלשה, שלא הייתי מחוברת לעצמי…. שפטתי את עצמי בכל כך הרבה מילים, שנאתי את עצמי, קיללתי ובכיתי אוקיינוסים של דמעות.
לא עזר לי. לאט לאט אני מנסה להציף את ההאשמה העצמית הזאת, לטפל ולהשקיט אותה. האשמה שהיא המשך ישיר של הפגיעה, אולי אם נהיה מודעים לכך, נוכל לאבחן ולטפל באותה אשמה סמוך לטראומה ובכך לנסות ולמזער את הנזק שנגרם.
ואם גל גברעם במקרה תגיעי לקרוא את המילים שלי: דעי לך שאת לא לבד. בסופו של דבר כל האנסים והפוגעים וביניהם אורי דניאל, שי אביטל ואחרים ישלמו על העוול הנורא הזה שעשו.
