השבוע רתח דמי. בפעם האלף קיבלתי הוכחה לכך ששוב הופקרנו, אנחנו הקורבנות.
צפיתי בכתבה בחדשות 13 על כך שבבריטניה שוחררו 870 אנסים בשנתיים האחרונות, במסגרת איזשהו פרוייקט שיקומי שנועד מלכתחילה עבור פשעים קטנים כמו גניבה מחנויות.
עד שמשטרת בריטניה החליטה שמה שטוב לגנבים מחנויות טוב גם לאנסים, מציצנים למיניהם, ואפילו פדופילים. כן, עבור משטרת בריטניה פגיעה בילדים היא פשע מינורי, וחמישה פוגעים בילדים שוחררו במסגרת תכנית קהילתית זו ש מאפשרת לעבריינים מורשעים לבקש סליחה ולשוב הביתה. בלי כלא, בלי כלום. מדליק לא ? איזה מימד של הרתעה והגנה מספקת המערכת כלפי החלשים בחברה? אנסתי ואז אבקש סליחה ופשוט יתנו לי ללכת חזרה הביתה ל five o'clock tea.
בהחלט שווה להיות אנס בבריטניה. אבל מי שחושב שהדשא של השכנה הבריטית ירוק יותר טועה.
ישראל היא גן עדן לאנסים אפילו יותר. על פי דו"ח שפרסם ארגון מרכזי הסיוע בנובמבר 2021 80% מתיקי עבירות המין וההטרדה המינית נסגרו ללא כתב אישום. 97% מהעררים על החלטות אלו נדחו. מה שאומר שבישראל עברייני מין מתחמקים מעונשי מאסר באופן כמעט קבוע.
שווה להיות אנס בישראל.
למשל אורי דניאל, עורך דין בעל משרד עצמאי, שאנס אותי והתעלל בי נפשית, באופן לא פחות חמור, יצא ללא פגע. בהיותו עורך דין מקושר ובעל יכולת אסטרטגית וורבלית פנומנלית, הוא רתם את מערכת אכיפת החוק לצידו ומעולם לא בא על עונשו. הוא ממשיך לעבוד ולנהל משרד עצמאי, יש לו בת זוג, ילדות, חיים פעילים. הכל סבבה.
מה שזה עשה לי/עושה לי עדיין? יומיום שעה-שעה? את מי זה מעניין. מה זה חשוב. הרי אני סתם אישה, בלי שם חשוב, בלי טייטל, בלי קשרים או כסף רב. סתם אישה. אם תעברו ברחוב אפילו לא תבחינו בי. גם לא רוצה שתבחינו בי, אולי ככה לא אפגע שוב.
חשבתי אחרי הכתבה, הפוגע מבקש סליחה וחוזר הביתה. והכי קשה לי שאין לי ממי לבקש סליחה אבל אני עדיין לא באמת חזרתי הביתה. גם אני מתה לבקש ממישהו סליחה ולחזור הביתה, לרגעים של תום ואמונה בטוב וביופי של החיים, לפני שפגשתי את עורך הדין אורי דניאל.
לקריאה נוספת: