אנשים רבים שאני פוגשת, אפילו אנשים שמהווים חלק מהמעגל המשפחתי והחברתי הקרוב שלי, אומרים ״שימי מאחורייך את האונס, המשפט, האימה״, ״תשכחי מאורי דניאל״ ״תחליפי דף בספר החיים שלך״, ״המשיכי הלאה״, ״שנים רבות וטובות עוד לפנייך״…. ועוד משפטים ברוח הזו.
ואני רוצה היום להגיד לכל אותם אנשים שאני יודעת שאתם אוהבים אותי, שאתם רוצים בטובתי, אבל שאינני יכולה. וכל המשפטים מלאי הכוונות הטובות הללו, רק מרחיקים אותי מכם.
יש שריטות וכאב שלא ניתן לרפא. לא משנה כמה טוב אנסה. שהופכים רגע בחיים לרגע נצחי שלא מתחלף ברגע שבא אחריו, כמו אצל אחרים.
השבוע יום הזיכרון. מדינת ישראל מתייחדת עם אלפי חיילים שנפלו בקרב בשם ההגנה על המולדת.
אני חושבת בלב כואב על כל אלפי האמהות והאבות שפתחו את דלתם ביום בהיר אחד, ושם ניצבו היו חיילי קצין העיר, נושאים בפיהם את הבשורה המרה מכל, זאת שתחרב את חייהם.
השבוע הכאב הזה על מות יקיריהם מקבל העצמה ממלכתית. אבל זהו רק רגע סימבולי, כי יש רגעים שלא משנה כמה טוב ושמחה נחווה אחריהם, הכאב והחורבן גדולים מדי.
יום הזיכרון של המשפחות השכולות נחווה באופן פרטי ביומיום, צובע כל, מין כאב עמום שאיתו הולכים לישון ואיתו קמים בבוקר ואיתו מכינים כריכים לבית הספר הולכים לעבודה. וחוזר חלילה.
גם קורבנות אונס הן חללים, נושאים בתוכם ריק, חלל שכואב כל כך.
אז בבקשה, בני משפחתי האהובים, חבריי היקרים, אנא הבינו שמילותיכם הן מילות סרק שאינן מנחמות אלא רק מכאיבות ומערימות הר המרחק בינינו, שכן המשפטים האלה ״שימי מאחור״ גורמים לי להבין שאינכם מבינים אותי.
כמו שלאם שכולה או לאב שכול, לא הייתם מעיזים להגיד ״שימו מאחור״, נכון?
אורי דניאל הוא יום הזיכרון הפרטי שלי ולהבדיל איני באמת יכולה לחלוק אותו עם איש.
