אני עדיין תחת החלחלה של הסיפור של סוכן הדוגמניות שי אביטל.
מקריאה של כתבות בנושא עולה מסקנה אחת – כולם וכולן ידעו ושתקו.
ללא ספק זוהמה עמוקה כזו לא צומחת בחלל ריק, החברה מעבירה מסרים מאד מבלבלים לגבי עבירות מין ולגבי היכן עובר הקו של המותר והאסור.
לפי נתוני הפרקליטות ומרכזי הסיוע, 92% מתיקי האונס שבהם התקבלה החלטה אשתקד, נסגרו ללא כתבי אישום. ברוב התלונות המוגשות למשטרה בגין עבירות מין לא מוגש כתב אישום והן נסגרות לרוב מחוסר ראיות.
ברוב המקרים של עברייני מין סדרתיים – קשר של שתיקה מאחד יחידים, משפחות ומעגלים חברתיים רחבים יותר כמו במקרה של שי אביטל. קשר של שתיקה שכזה הוא שיתוף פעולה עם הפוגע נקודה.
איך תוכל המשטרה ומערכת אכיפת החוק לבצע את תפקידה ? לייצר מימד של הרתעה, להביא לענישה חמורה יותר?
למה אנשים לא מדברים? השתיקה מטפחת את הפגיעה וגורמת לעברייני המין להיות שאננים וזחוחים וחוצפנים יותר ויותר.
שמחה מכל ליבי שהקורבנות של שי אביטל הולכות לישון קצת יותר בשקט.
אבל עורך הדין אורי דניאל שפגע בי ובנשים נוספות ממשיך להגיח עם הטלפיים המטונפים שלו ליומיום שלי, ללילות שלי, למשוך אותי אל תהומות הדיכאון, חוסר האמון באנשים, חוסר האונים.
כמו גם קורבנותיהם של פוגעים נוספים.
אני שואלת עד מתי ?
