האביב מגיע… אז למה הכל הולך ומתקדר סביב? וגם בתוכי.
נראה שהכובד ותחושת חוסר המוצא אליהם נקלעו החיים שלי מאז נאנסתי על ידי עורך הדין אורי דניאל לא מתמתנים עם הזמן. המטפל שלי פעם אמר לי שלקורבן אונס לוקח כעשר שנים להשתקם ולחזור לנהל חיים תקינים. לי זה לוקח יותר. האונס שלי לא היה חד פעמי, הוא השתרע על פני תקופה ארוכה ולווה בהשפלות ובהתעללות נפשית חריפה. חשבתי שאני אפס, שאני ראויה לזה, שאין בי שמץ של טוב. והוא היה גבר מאד כוחני, משכנע, סוחף בדיבורו. האמנתי לו. אונס הוא רצח אופי וגם בסוף של הגוף! אונס זה פשוט הפיכתו של האדם לאיזה חפץ שאפשר לעשות בו מה שרוצים.
והוא עשה בי מה שרצה.
שנים לאחר שהצלחתי להפריד עצמי מאותו אדם שפל, ניסיתי להתאושש. הלכתי לטיפול נפשי שלוש פעמים בשבוע, את כל המשכורת שלי השקעתי בקבלת עזרה.
חלק מההליך המרפא היה בשלב מסוים ללכת למשטרה ולהגיש תלונה.
כשהגעתי לשוטרת היא שאלה אותי: עכשיו באים? לא דאגת קודם לשלם הציבור?
כמובן שנאלמתי דום. הרי שוב ברגע הרגשתי מותקפת. קפאתי. מה אגיד לה? שקורבן אונס לא צריך/ה לדאוג לשלום הציבור קרבן אונס צריך/ה לשקם את עצמו/ה קודם כל. לבנות את עצמו/ה מחדש ואז כשהקורבן מרגיש/ה כי יכול/ה ללכת שוב זקוף וכי יש לו/ה את הכלים הדרושים לנהל הליך כנגד האנס – רק אז ולא לפני מגיע הרגע לעשות כן.
מערכת המשפט פגעה בי לא פחות מעורך הדין אורי דניאל האנס. כמו אנס, גם המערכת מנצלת את קורבן האונס ומתייחסת אליו באטימות גדולה ואף בזלזול.
אני כותבת,כואבת. גאולי בסוף אצליח גם אני להתחדש במחשבות של אביב.
