הקיץ כאן, אנשים רוחצים בים, לבושים בבגדי ים, בכל מיני צבעים וגדלים. ילדות, ילדים מתרוצצים על החול הנשטף על ידי הגלים.
אני אוהבת להתבונן ולחפש את האידיליה המשוחררת הזו של נפשות רכות המתנסות בצעדיהם ההיוליים על אדמת המלח והבוץ, בעודי יושבת על מחצלת לבושה מכף רגל ועד ראש.
נהנית מיופי פשוט ושמח זה אך בו זמנית מהוססת, חרדה, חוששת מה יזמנו החיים על כל המפלצתיות הפוטנציאלית הרוחשת תחת הקרקע. מה צופן גורלם של ילדים רכים אלה.
אני כואבת את פציעותיה החמורות של האופטימיות הנצחית שתמיד סימלה אותי, מאז שנאנסתי בברוטליות על ידי עורך הדין אורי דניאל, יש לי דיאלקטיקה קשה עם העולם. עם גופי שלי. עם בני האדם שאליהם פניתי בבקשת עזרה ושהתנכרו לי. הסיטו פניהם ממני, מאמצים נרטיב של אדם אפל וחסר רחמים.
ברגעים הללו בים התכול מנסה לשאוב אופטימיות וכוח להמשך החיים. אך לעיתים נראה לי שלאיש לא באמת איכפת מרעהו וכי אנשים רעים כמו אורי דניאל מולכים במציאות זו ללא מיצרים.
יוצאים תמיד כשידם על העליונה. מתירים מאחוריהם שובל של נשמות הרוסות.
שבת שלום,
סליחה על הדכאוניות