דה פרסונליזציה: מסע לשיקום חיי בעקבות הפיגוע שנקרא אורי דניאל

אורי דניאל עורך דין

אורי דניאל עורך דין

עם השנים אני מגלה שקשה לי להבין אירועים מסוימים שקרו בחיי. אני כמובן מתייחסת בראש ובראשונה למפגש הקטלני עם עורך הדין אורי דניאל. 

איך, איך יכולתי להיות כה טיפשה? ולהיות לכודה בקשר מתעלל שכזה? עם אדם שפגע בכל נים בנפשי, בגופי, בכבודי? הפשעים שביצע בי – אין להם מחילה ואין שום עונש שיכול להוות צדק מבחינתי. דבר לא יחזיר לי את עצמי? אני שואלת, כואבת. איך אפחית את השנאה העצמית?

איך יכולתי להיות כזאת טיפשה ולתת לו לפגוע בי ככה?

השאלה הזו לא נותנת לי מנוח. אני ישנה איתה, עובדת איתה, היא בירכתי ראשי כשאני מדברת עם חברים, היא נמצאת בקולטני הטעם שלי כשאני אוכלת. השאלה הזו כל כך עצומה וכוללנית שאני בטוחה שהיא חלק מהאוויר שאני נושמת ונושפת.

בבוא יומי, איני רוצה להיפרד מן העולם עם מחשבות על אורי דניאל ועם הזעם העצמי הזה.

אין לי ברירה, כדי לשרוד את החיים האלה אני חייבת לחפש מזור. ואני חוקרת, חוקרת את עולמות הנפש והגוף, וכל מה שביניהם. 

פאול שילדר היה פסיכואנליטיקאי גרמני, תלמידו של פרויד. הוא טען כי דימוי הגוף הוא ייצוג מנטלי המשתנה לאורך שלבים שונים בילדות, הכולל תפיסות סביבתיות וחברתיות ומשאלות לגבי הגוף, וכי הוא מושפע מההתפתחות הפיזית, הרגשית והקוגניטיבית של האדם, וכן מיחס הסביבה כלפיו.

שילדר דיבר על כך שאדם שחווה טראומה מתמשכת, נמצא במסלול בו דימוי הגוף נפגע יותר ויותר עד למצב בו האדם נוטש את העצמי שלו. הוא אינו רוצה לזהות עצמו בראי, אינו מזהה עצמו במעשיו, אינו מזהה עצמו בקשריו האישיים. הוא אוטם את חושיו. זהו אמצעי הגנה, לא יעיל מן הסתם, שמיועד כמובן לנתק את תחושת הכאב. אלא שללא כאב, אין גם עונג.  

לתהליך הזה הוא קרא דה-פרסונליזציה, אובדן תחושת העצמיות של האדם. 

כשקראתי השבוע את ספרו (שלצערי לא תורגם לעברית) כתב כי אדם שסובל מדה פרסונליזציה למעשה עובר תהליך של ניכור מעצמו ומהעולם. הכל מצטייר כזר, כמשונה, האנשים מטושטשים, אינם נחווים כישויות שלמות, אלא כדמויות שטוחות, המשמיעות צלילים. המשמעות של המילים עצמן מיטשטת. 

זה נשמע מפחיד אבל אני מבינה על בשרי את המילים הללו. ובתוכן אני מוצאת לרגע הבנה ובית. 

אולי בשלב זה, אסתפק בכך. בתקווה שמתישהו, אצליח להתיידד עם עצמי, להתחבר לעצמי ולאחרים.

מקווה שמישהו קורא אותי ואני לא מדברת לגמרי לעצמי. ושאני מזהירה חפים וחפות מפשע שלא להכנס לעולמו המרושע של עורך דין אורי דניאל. ואם לא זה, אז לפחות שהמילים שלי תצלחנה לעזור לאנשים שעברו אירועים דומים.

לאבד את גופי, לאבד את עצמי

מאז האירוע הטראומטי המתמשך שחולל בחיי עורך דין אורי דניאל, אני חיה בפינה קטנה בתוך עצמי. 

כמו לכולם יש לי גוף, יש לי נפש, מחשבות, רגשות, יש לי עבודה, חברים, משפחה. חיה, מתפקדת, נושמת.

סך הכל, אם תחלפו על פניי ברחוב – לא תדעו שאני זה אני. שהאישה הזו המאופרת קלות, ללא מאפיינים חיצוניים יוצאי דופן כלשהם היא נוכחת-נעדרת. בתוך כל חיי, בתוך כל ישותי, אני אולי עשרה אחוז נוכחת. 

המטפל שלי אמר לי לא פעם שלחיות בתחושה שאין מי שרואה אותך, מכיר אותך, דואג לך – היא חוויה הרסנית בכל גיל.

הוא תמיד צודק המטפל שלי, אדם מופלא וחכם ורגיש. אך בדבר אחד הוא טועה – זו אכן חוויה הרסנית שאין מי שרואה אותך. אבל יש חוויה הרסנית יותר מכך – לחיות בתחושה שאני עצמי, איני רואה את עצמי, איני מכירה בעצמי. אתן לכם דוגמא: איני אוהבת להסתכל בראי, אני תמיד נראית לי זרה. כשאני קולטת את הפנים שלי משתקפות במקרה בחלון ברחוב, תמיד אני מסיטה את המבט ובראשי מתנגן מונולוג שכזה: זאת אני? לא, לא יכול להיות, אלה לא הפנים שלי. 

ככה זה מאז הפיגוע שחולל בחיי אורי דניאל. תחילה הוא כישף אותי, גרם לי להאמין אהובה, מיוחדת, מצחיקה, נבונה, נחשקת. וברגע שהייתי שלו – החל מסע של דיכוי וצמצום: הפכתי להיות סתמית, טיפשה, לא נחשקת, מכוערת, לא מעניינת, כל מה שאמרתי היה שגוי, כל מה שהרגשתי היה מטופש. ובלי ששמתי לב, התחלתי לחשוב שהוא צודק, שאני אכן הדמות הזו הנוראית שהוא מציג. 

עברתי תהליך של דה-הומניזציה ואז גם מותר היה להעיף לי סטירה ובהמשך הגיע האגרוף, ואז הבעיטות והקללות, והצרחות. כמובן שמותר היה לאנוס אותי. כי גופי אינו גופי, כי נפשי אינה נפשי. וכמובן שתמיד נאמר לי שזו אשמתי. שזה הכל בגללי. כמובן שהאמנתי וספגתי והצטמצמתי יותר ויותר, נסגרתי. עולמי החברתי היה צר יותר מעולמה של נמלה. 

ועל אף שהצלחתי להיחלץ בעור שיניי מטלפיו של אורי דניאל, הכל עדיין קורה, אני עדיין אפס מאופס וחסר חשיבות בעולם.

הקשר בין אובדנות לעורך הדין אורי דניאל

עורך הדין אורי דניאל יום האשה

לאחרונה אני שומעת הרבה על אובדנות. 

זה נושא שקשה לי איתו.

לא אשקר – מאז שעורך הדין אורי דניאל פגע בי אנושות חשבתי לא פעם ולא פעמיים על להפסיק את הכאב המייסר הזה. ותמיד יש משהו שעוצר אותי ומשאיר אותי רק במחשבה. 

למען האמת, המילה הזו ״התאבדות״ על הטיותיה השונות הפחידה אותי מגיל מאד צעיר.

תמיד אני מנסה להבין כיצד אנשים יפים, מוכשרים, מצליחים, מגיעים לרגע הזה שכלום כבר לא משנה להם. שכנראה דבר לא עוזר להם להכיל את הסבל והם מחליטים שעדיף להם לא להיות מאשר להיות עם הכאב.

ונזכרתי במחקר הזה שעליו כתבתי פעם שעברה על הכלבים שעברו שוקים חשמליים ובשלב מסוים הפסיקו לנסות לברוח מהמכות.

ואני אומרת לעצמי שכמו הכלבים, האדם המדוכא נוהג בפסיביות ובמעין אדישות כלפי גורלו. הוא מקבל עליו את גזר הדין ללא ניסיון לברוח או לתקן.

למעשה האדם המדוכא מזהה העדר קשר בין פעולות שיבצע לבין תוצאות חיוביות על חייו.

ואולי כאן מתבצעת ההתאבדות – ניסיון של האדם לקחת איזשהיא שליטה על חייו. 

אני מצטערת אם התכנים קשים מדי, עבורי הם מרפאים. הם גם כמעין שירות לציבור – להזהיר מפני הרסניותו של עורך הדין אורי דניאל. 

אורי דניאל אינו סתם אדם רע. הוא אדם בעל כוחות דמגוגיים חזקים הגורמים לאדם לשכוח את זהותו, שכן באורי דניאל פועלים כוחות רוע כה גדולים.

אותי הוא פירקֶ והוביל אותי לקצוות נפשיים מסוכנים שמעולם לא הייתי בהם. ובמידה רבה הרס את חיי. 

ויחד עם זאת, אני איני בעד אובדנות.

מקווה שהכתיבה כאן תעזור לי להחלים מהכאב ולהחזיר לעצמי מעט תחושת ערך ושליטה על חיי.

חודש אוגוסט בפתח.

גבר תקף את אשתו באילת אורי דניאל עו״ד

חודש אוגוסט בפתח. 

החום הגדול, המצב הפוליטי. הכל בוער סביבי ובתוכי. 

איך ללמוד לשלוט במחשבותיי? איך לרסן את המיינד? את הסבל הזה שחונק אותי בכל רגע של עירות ושל שינה?

היום הבנתי משהו מאד חשוב, עת שקראתי על מחקר שנעשה באוניברסיטת פנסילבניה, בנושא חוסר אונים נלמד בקרב בעלי חיים. 

החוקרים נתנו מכות הלם חשמלי חוזרות ונשנות לכלבים שהיו נעולים בכלובים. 

אחרי סבבים אחרים של מתן מכות חשמל, החוקרים פתחו את דלתות הכלובים. כלבים מקבוצת הביקורת שמעולם לא קיבלו מכות חשמל קודם לכן, ברחו מיד. אך הכלבים שכן, לא עשו כל ניסיון להמלט. גם כשהדלת היתה פתוחה לרווחה, הם פשוט רבצו.

כך גם רבים מבני האדם שסבלו מטראומה, פשוט מוותרים. במקום לקחת סיכון ולהתנסות באפשרויות חדשות, אנו נשארים תקועים בפחד המוכר. אולי פשוט איבדנו רצון ו/או אמונה בחיים. 

המפגע בחיי שנקרא עורך דין אורי דניאל מקביל בדיוק לניסוי הזה. כמו הכלבים מוכי הגורל הללו, גם אני נחשפתי למישהו שגרם לי פגיעה נוראית. שאין לי דרך להימלט ממנה לא בעירות ולא בשינה. אני לכודה, משותקת, ונעה בין חוסר שקט קיצוני לבין התמוטטויות חוזרות ונשנות. 

עורך דין אורי דניאל, אולי כשאתה תשלם על מעשיך ישוב אלי השקט שלי, אליו אני מייחלת יותר מכל.