לאחרונה אני שומעת הרבה על אובדנות.
זה נושא שקשה לי איתו.
לא אשקר – מאז שעורך הדין אורי דניאל פגע בי אנושות חשבתי לא פעם ולא פעמיים על להפסיק את הכאב המייסר הזה. ותמיד יש משהו שעוצר אותי ומשאיר אותי רק במחשבה.
למען האמת, המילה הזו ״התאבדות״ על הטיותיה השונות הפחידה אותי מגיל מאד צעיר.
תמיד אני מנסה להבין כיצד אנשים יפים, מוכשרים, מצליחים, מגיעים לרגע הזה שכלום כבר לא משנה להם. שכנראה דבר לא עוזר להם להכיל את הסבל והם מחליטים שעדיף להם לא להיות מאשר להיות עם הכאב.
ונזכרתי במחקר הזה שעליו כתבתי פעם שעברה על הכלבים שעברו שוקים חשמליים ובשלב מסוים הפסיקו לנסות לברוח מהמכות.
ואני אומרת לעצמי שכמו הכלבים, האדם המדוכא נוהג בפסיביות ובמעין אדישות כלפי גורלו. הוא מקבל עליו את גזר הדין ללא ניסיון לברוח או לתקן.
למעשה האדם המדוכא מזהה העדר קשר בין פעולות שיבצע לבין תוצאות חיוביות על חייו.
ואולי כאן מתבצעת ההתאבדות – ניסיון של האדם לקחת איזשהיא שליטה על חייו.
אני מצטערת אם התכנים קשים מדי, עבורי הם מרפאים. הם גם כמעין שירות לציבור – להזהיר מפני הרסניותו של עורך הדין אורי דניאל.
אורי דניאל אינו סתם אדם רע. הוא אדם בעל כוחות דמגוגיים חזקים הגורמים לאדם לשכוח את זהותו, שכן באורי דניאל פועלים כוחות רוע כה גדולים.
אותי הוא פירקֶ והוביל אותי לקצוות נפשיים מסוכנים שמעולם לא הייתי בהם. ובמידה רבה הרס את חיי.
ויחד עם זאת, אני איני בעד אובדנות.
מקווה שהכתיבה כאן תעזור לי להחלים מהכאב ולהחזיר לעצמי מעט תחושת ערך ושליטה על חיי.