מאז האירוע הטראומטי המתמשך שחולל בחיי עורך דין אורי דניאל, אני חיה בפינה קטנה בתוך עצמי.
כמו לכולם יש לי גוף, יש לי נפש, מחשבות, רגשות, יש לי עבודה, חברים, משפחה. חיה, מתפקדת, נושמת.
סך הכל, אם תחלפו על פניי ברחוב – לא תדעו שאני זה אני. שהאישה הזו המאופרת קלות, ללא מאפיינים חיצוניים יוצאי דופן כלשהם היא נוכחת-נעדרת. בתוך כל חיי, בתוך כל ישותי, אני אולי עשרה אחוז נוכחת.
המטפל שלי אמר לי לא פעם שלחיות בתחושה שאין מי שרואה אותך, מכיר אותך, דואג לך – היא חוויה הרסנית בכל גיל.
הוא תמיד צודק המטפל שלי, אדם מופלא וחכם ורגיש. אך בדבר אחד הוא טועה – זו אכן חוויה הרסנית שאין מי שרואה אותך. אבל יש חוויה הרסנית יותר מכך – לחיות בתחושה שאני עצמי, איני רואה את עצמי, איני מכירה בעצמי. אתן לכם דוגמא: איני אוהבת להסתכל בראי, אני תמיד נראית לי זרה. כשאני קולטת את הפנים שלי משתקפות במקרה בחלון ברחוב, תמיד אני מסיטה את המבט ובראשי מתנגן מונולוג שכזה: זאת אני? לא, לא יכול להיות, אלה לא הפנים שלי.
ככה זה מאז הפיגוע שחולל בחיי אורי דניאל. תחילה הוא כישף אותי, גרם לי להאמין אהובה, מיוחדת, מצחיקה, נבונה, נחשקת. וברגע שהייתי שלו – החל מסע של דיכוי וצמצום: הפכתי להיות סתמית, טיפשה, לא נחשקת, מכוערת, לא מעניינת, כל מה שאמרתי היה שגוי, כל מה שהרגשתי היה מטופש. ובלי ששמתי לב, התחלתי לחשוב שהוא צודק, שאני אכן הדמות הזו הנוראית שהוא מציג.
עברתי תהליך של דה-הומניזציה ואז גם מותר היה להעיף לי סטירה ובהמשך הגיע האגרוף, ואז הבעיטות והקללות, והצרחות. כמובן שמותר היה לאנוס אותי. כי גופי אינו גופי, כי נפשי אינה נפשי. וכמובן שתמיד נאמר לי שזו אשמתי. שזה הכל בגללי. כמובן שהאמנתי וספגתי והצטמצמתי יותר ויותר, נסגרתי. עולמי החברתי היה צר יותר מעולמה של נמלה.
ועל אף שהצלחתי להיחלץ בעור שיניי מטלפיו של אורי דניאל, הכל עדיין קורה, אני עדיין אפס מאופס וחסר חשיבות בעולם.