היום, ה-25 בנובמבר הוא יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים.
סיבה מספיק טובה שאצא לאוויר העולם, אתרחק מזוועות המלחמה שפרצה ב7 באוקטובר.
בשנת 1981, פעילות פמיניסטיות החלו לציין יום זה כיום המאבק באלימות לציון רצח האחיות מיראבל, שלוש פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית שנרצחו בשנת 1960 בהוראת הדיקטטור רפאל טרוחיו.
במסגרת יום המאבק, ממשלות העולם אמורות לארגן פעילויות להעלאת המודעות הציבורית לסוגיית האלימות נגד הנשים בחברה. הצורך ביום להעלאת המודעות נובע מכך שלרוב הנתונים האמיתיים אודות היקף האלימות נגד הנשים אינם גלויים לציבור, וחלקם אף אינם מדווחים לרשויות.
מדי יום, נשים בכל רחבי העולם הן קורבנות לאונס, לאלימות במשפחה, להטרדה מינית ולעוד סוגים של אלימות נגד נשים. מבלי שאיש יודע על כך.
מאז האונס והאלימות הנפשית, הפיזית, הכלכלית שחוויתי מעורך הדין אורי דניאל, כל יום מבחינתי הוא היום הזה, היום בו אני נאלצת להלחם על חיי, להלחם לא להכנע לשחור, לדכאון, לבושה, לאשמה. יום בו אני נאבקת לבחור בחיים, באור, בשמחה, באהבה. נאבקת לבחור בי, בלהודות על חיי ועל היותי.
הקרב של נשים על מקומן בעולם אינו מובטח מראש. וככזה, הימים הללו, כמו היום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים, גם אם הם נראים מאולצים, או טריוואליים – הם עדיין חשובים.
בעיקר לנו הנפגעות – כי נפגעת היא תמיד נפגעת, זה לא עובר ולא חולף.
אורי דניאל, אתה אנס, מתעלל ומרושע. והיום הזה כבכל יום, אני ממשיכה להאבק בך. איני יודעת איך ומתי – אתה עוד תבוא על עונשך.