כשפגשתי את אורי דניאל… סליחה, כבודו עורך הדין אורי דניאל, הייתי אישה בגירה, אקדמאית, בעלת מקצוע, גרתי בדירה קטנה בתל אביב. היו לי חברים, משפחה. חיים, כמו לכולם. עם ימים טובים יותר ופחות.
אורי היה מקסים וכובש, שנון, חד תפיסה, משעשע, רומנטי, מלא מחוות מפתיעות.
הוקסמתי לחלוטין. הייתי נתונה בידיו לחלוטין, מסוחררת מהאיש הזה הצבעוני, המפולפל. נסענו לסופי-שבוע בחו״ל, הוא קנה לי מתנות יקרות ערך, ארוחות במסעדות יוקרה, התחככנו בקולגות שלו, בכירים מעולם המשפט והעסקים. הרגשתי שאני בחוג הסילון. ברגע מסוים התוודה באוזני שהוא ״אוהב אותי״. הייתי מאושרת. המילים שלו מילאו אותי בתחושה חמימה, כמו מצאתי בתוכן בית.
ככל שהלכתי והתמסרתי אליו, הביטחון שלו גבר. ההשקעה שלו פחתה. ומדי פעם ״החליקו״ מלשונו עלבונות שהופנו כלפיי: ״את לא מבינה מה שאת אומרת״, ״טיפשה״, ״השמנת קצת לא?״, ״ את לא כזו יפה ומוצלחת כמו שאת חושבת״. הביטחון שלי בעצמי הלך ונסדק. הספקות התחדדו. התחלתי להרגיש ״לא שווה״, ואולי בעצם שהשווי שלי הוא הוא, הוא אורי. העובדה שהוא איתי – זה הכוח שלי. בלעדיו אני אפס. הוא טרח גם להבהיר זאת. ש״הוא עשה אותי בלעדיו אחזור להיות כלום״.
כך הלך ונחלש הכוח שלי. שכחתי את עצמי, את בני משפחתי וחבריי, הצטמצמתי בתוך עצמי. ובעיקר גברה התלות שלי בו.
ואז כשהרגיש ממש בטוח בשליטתו בי, מדי פעם, ״התפלקה״ לו סטירה, בעיטה: זה מגיע לי, הרי אני ״בעייתית״, ״אפס״.
יום אחד הוא אמר לי: ״המזל שלך בחיים זה שאני אוהב אותך״.
כל המילים התבלבלו בראשי: אהבה, שנאה. הכל איבד משמעות. המילים התרוקנו מתוכנן. לא יכולתי לעזוב, הייתי קפואה, כפותה בתוך הרצון שלו. כל אינטראקציה מינית הפכה למפגן כוח שלו, לרצון להשפיל אותי. ללא זה, לא היה לו עניין מיני בי. המין הפך כלי שליטה נוסף, דרך לפגוע ולהכאיב לי.
מה לזה ולאהבה?
לקח לי שנים של טיפול להבין שכלום. ושאני לא אשמה. שהאשמה היא בו, באורי דניאל.
האדם הזה המחופש בתוך גלימה שחורה, הוא מפלצת. אדם בעל נשמה חשוכה ושחורה.
ואני בחרתי באור. בחיים. כל יום בוחרתֿ, מחדש.