מאז שהתרחשה השבת הארורה בשבעה באוקטובר כנראה שהחיים של כולנו לא יחזרו למסלולם.
הזוועה הזו לא מפסיקה לייצר אירועי משנה שכולם מזוויעים כל כך.
ניכר שאמצעי התקשורת מצנזרים עצמם ולא חושפים את חריפות העינויים שעברו השבויים והשבויות אשר נחטפו על-ידי החמאס.
בין השיטין נרמזות לעיתים האמירות, על שעברו החטופות: אונסים ברוטליים ופגיעות מיניות קשות.
אני מודה שאני מתקשה לקרוא את חוויותיהם של החטופים והחטופות בעיקר.
מאז כל שעברתי עם עורך הדין אורי דניאל, מערכת העצבים שלי התערערה ונחלשה. לעיתים די ברעש קטן כדי להקפיץ אותי. קל וחומר כל האזעקות והדריכות שבלרוץ למרחב המוגן בהינתן האות.
אך חולשתי נחשפת לי בעיקר כשאני קוראת את סיפוריהם של החטופים והחטופות. או אז, כל מנגנוני ההגנה שאמורים לסייע לי לתפקד ביומיום, קורסים, הדמעות פורצות ללא סכר ואני מוצאת עצמי מיבבת וגואה בבכי מול אתרי החדשות.
מאז הפיגוע הפרטי שאני עברתי: האלימות הפיזית, המינית, הפסיכולוגית, הנפשית, הכלכלית הנגרמה בידי המחבל אורי דניאל, הפכתי לצל של עצמי.
השמחה שלי הטבעית, התחלפה במערכת עצבים חלשה שגורמת לי להמנע מהרבה דברים:
מסיבות ? אין מצב.
מפגשים עם חברים ? כמה שפחות.
פעילות פנאי ? בהזדמנות אחרת.
אירועים משפחתיים ? לא תודה.
כל מפגש עם האחר – מזמן לי התמודדות, הזדמנות לבוא במגע עם מילה/משפט שעלולים להוביל לנפילת חומות הבטחון שניסיתי להקיף עצמי בהן.
אז אני נצמדת להכרחי בלבד – עבודה, כל מה שמשלם את שכר הדירה שלי והוצאות שוטפות.
כל מה שאינו בסיסי – אסתדר בלעדיו.
אלא שאז הגיע השבעה באוקטובר. ויותר מתמיד גם ערב תמים בבית עם המחשב – הופך להיות פוטנציאל לאירוע נפיץ ומסוכן לי.
תודה שוב עורך דין אורי דניאל שדפקת לי את המקלט הקטן והשקט שניסיתי לבנות בעמל רב.