מה שקרה בשנה האחרונה במדינה שלנו הוא שרשרת של אירועים מזוויעים שהנפש אינה מסתגלת להם. כל יום מחדש, הלב נקרע למראה כל הלוחמים שנופלים בהגנה על גבולות הארץ שהולכים ומטשטשים. למקרא סיפורי החטופים והחטופות וחוסר האונים של משפחותיהם. והפחד הקיומי הקמאי והבסיסי הזה, על סוף החיים שנוכח יותר מתמיד. ובפרט, בכל פעם שאזעקה מחרידה את האוויר.
קשה ומייסר לחיות במצב של מלחמה. בפרט שבתוכי ניטשת מלחלמה כבר שנים ארוכות. מאז שפגשתי בדרכי את עורך הדין אורי דניאל, האנס החמאס הפרטי שלי. מעולם לא הצלחתי להתנקות ממנו. שום מקלחת, שום טבילה במקווה, שום שיחה עם פסיכולוג או רב, או וויפסאנה במדבר, לא הצליחו לנקות ממני את הטינופת שהשאיר בי המפגש הקטלני בחיי.
גם בימים כתיקונם, כמי שאובחנה ומטופלת כסובלת מהפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת וארוכת שנים, כל גלישה באינטרנט טומנת בחובה עבורי פטניצאל לרגע נפיץ בו הכל חוזר לי. ההשפלות, האלימות הפיזית, האונס, המכות, הבעיטות, היד שלופתת לי את הגרון בעוד הזין המכוער נדחף לתוכי והדמעות שוטפות את פניי. מה שאורי דניאל, השטני, עורך הדין בחליפה, הצליח לעשות לי לא נגמר אף פעם.
כל אזעקה שמפלחת את האוויר, מחרישה את חושיי מכניסה אותי לשיתוק, למחנק, לרגע כזה בו העבר שלי עולה וצף ומתהווה מחדש ממש ברגע זה.
אורי דניאל הוא הצל עימו אני נאלצת לחלוק את חיי.
