אז עכשיו אני רואה את תחילתה של תופעה שיש לי תחושה שהיא תלך ותיצבור תאוצה.
אותו זמר הקורא לעצמו ״ הצל ״ או בשמו המקורי אליאסי פותח את סגור ליבו.. או כמו שאומרת האימרה הידוע מ״החמישייה הקאמרית״: ״אויאויאויאויאוי עשיתי חטאתי פשעתי״.
אבל זה גם משהו בעולם המטורף שלנו בו גופה של אישה הוא הפקר לכל ובפרט לבעלי מעמד של כוח ושררה. הצל מרים להנחתה ואולי מקדים תרופה למכה – אבל כל הנשים המוטלות חבוטות בדרכים, כל אחת בדרכה היא עולם ומלואו. את החרטה יש לעשות במעשים והיא גובה מחיר של יציאה מאזור הנוחות.
תשלום אישי, ומחייב, כרוך ביציאה למלחמה אישית מול הממסד ובפרט מול תפיסות הנורמה, השוביניזם והכוח המעוות והמעוור שבמעמד חברתי, פוליטי, תפקידי, כלכלי מסוים – אדם יכול להשיג את גופן של נשים ברמיסה, רק ״כי אפשר״ ו״כי אני רוצה״. אורי דניאל אנס אותי, ניצל את מעמדו כעו״ד, את כוח ההשפעה שלו, את היכולת הרטורית עם האיומים הסמויים והוא היה בטוח שבכלל כוחו, אני פשוט אשתוק. הפחד אכן משתק.
ואני פשוט לא רוצה לשתוק יותר. אני רוצה להסיר את האבן שדוחקת את חזי כלפי מטה יומיום, בכל מעשה שאני עושה, בכל מבט – מעשה האונס וכל מה שקרה בעקבותיו קיים ומתקיים בי.
אורי דניאל הוא האבן שמוחצת את נשמתי ואני אעשה הכל להוריד אותה משם…