ימים קודרים.
אני נתלית במחשבות וגעגועים למשהו שאינו ידוע. נאחזת באוויר כמימרת השיר הידוע.
בעולם הזה נראה שהצדק הינו חלקיק אלוהי וחמקמק מכל וכי יש צורך למצוא נתיבים בדוחק כדי לשרוד.
מאז האונס ומסכת ההשפלות ובכלל כל מערכת היחסים הרעילה שידעתי במחיצת עורך הדין אורי דניאל, כל יום הופך עבורי משימה בלתי אפשרית לצליחה.
השבוע קיבלתי החלטה משמעותית. הודעתי לפסיכיאטר שלי שאני מפסיקה לאלתר עם הכדורים נוגדי הדיכאון שמדכאים לי לא רק את הדיכאון אלא גם את יצר החיים. כמובן שהוא התנגד. אבל יש רגע שבו אישה נדרשת לקחת אחריות מלאה על חייה. אז הנה הרגע הזה הגיע וכבר כמה ימים שאני מנקה מתוך גופי את הרעל הזה. רוצה לעבור מטמורפוזה. לקחת את הרעל הזה שהורס את חיי ולהפוך את הלשון שלי לנחש. אורי דניאל חייב לשלם את מחיר חטאיו. לא אשא בהם לבדי יותר. לא אשאר לעד תחת הגדרת ״הפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת״. במה בדיוק זה בדיוק עזר לי ההגדרה הזו?
נאבקת לייצר מחשבות שמחות. להעלות זכרונות מהימים טרום המפגש הפטאלי שלי עם האדם שאנס את גופי ורמס את נשמתי, עורך הדין אורי דניאל.
אתה לא תנצח אותי !