הדיונים הפנימיים של נפגעות תקיפה מינית, כך אמרו לי במרכז הסיוע מהרגע הראשון הם אינסופיים ומתישים. איך להגיד – I can't help it.
רבות אני שואלת את עצמי – כיצד הגעתי למצב שבו עברתי אונס ומה שיותר גרוע מכך – התעללות כה קשה. התעללות שפגעה בשמי הטוב וריסקה את כל הקיום שלי עליו אני עמלה כל יום מחדש.
וכמו שאומר השיר הישן ״צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו״. מההתעללות שאני חוויתי קשה או אולי בלתי אפשרי להשתקם.
האנס שפגע בי, עורך הדין אורי דניאל, הוא לא סתם אנס. הוא טורף. טורף מחושב מאד. ברגע שהוא הניח עליי את הטופרים שלו – הייתי לכודה.
בפרט אני מדברת על אסטרטגיה נפוצה של תוקפים מינית, וכלל המערכות הניצבות מאחוריהם, אסטרטגיה אכזרית יותר מכל אונס שמטרתה הכפשת קורבנות העבירה. כך התוקף ממשיך להחליש, להשתיק, ולרסק את הקורבן ומונע ממנה לחשוף את התקיפה וההתעללות שעברה.
אורי דניאל הצליח לרסק אותי היטב, הוא בהחלט היה יסודי.
אני מנסה להמשיך בחיי, כבר שבועיים אני ללא הכדורים נוגדי הדיכאון, מנסה להיאחז בכתיבה, בעבודה, בחברים, במשפחה, בתרפיה שאני עוברת כבר שנים.
ובתוך תוכי מנקרת שוב ושוב השאלה: איפה טעיתי?