חג החירות מעבר לפינה.
הרגע בו כל המשפחה מתיישבת יחד, לסיכומים ולחשבון נפש.
אף אחד לא עושה חשבון נפש לעצמו, כמובן, אלא חשבון נפש של האחר. יותר קל לראות דופי במישהו חיצוני. הרבה פחות כואב ומכאיב.
וגם השנה, חג החירות גורם לי להרגיש כמה אני לכודה, לכודה בחיים שלא רציתי, חיים שלתוכם נאנסתי.
כשפגשתי את אורי דניאל, הייתי בחורה צעירה בראשית חיי, קצת מתוסבכת, לא בטוחה בעצמי אבל עם תקוות גדולות שאוכל לעשות משהו עם החיים שניתנו לי, שאוכל ליצור חיים בהם אוכל להתגאות.
חיפשתי השראה בסביבתי, חיפשתי אנשים שיהיה לי קשר משמעותי עימם. לא רציתי לשחזר את הריקנות אשר אפיינה את משפחת המוצא שלי. ואז נפלתי על עורך הדין אורי דניאל. הוקסמתי. באפס זמן הוא סיחרר אותי בהומור שלנו, בקסם האישי, בחדות לשונו ומחשבתו.
הוא גרם לי להרגיש הכי מיוחדת. פיתה אותי במלכודת דבש, היה לו כל מה שעליו חולם גבר צעיר: מעמד, כסף, משרה טובה, עצמאות, חוסר פחד. הרגשתי לרגע שגם אני כזאת. לא מבולבלת, אלא עוצמתית.
מכאן היה מאד קשה לצאת. גם כשהתחילו ההשפלות, הסטירות, הנפשיות והפיזיות – לא ראיתי את המפלצתיות. חשבתי שזה אני הפגומה.
הרבה שנים אחרי ואני עדיין מרגישה פגומה. כואבת ומתביישת במה שהפכו חיי.
מעבר לזהות שלי כקורבן התעללות, כקורבן אונס – לא הצלחתי הרבה להתקדם.
האם אי פעם אצא לחירות? האם אי פעם אהיה חזקה?
מתפללת שהשנה אצא לחירות.
ולך אורי דניאל, מאחלת לך שתירקב בכלא, זה המקום היחיד שאליו אתה ראוי.