אז בסדר, היום יום האישה הבינלאומי. מזל טוב.
כולם אוהבים לדבר על כמה התקדם מעמדן של נשים בעולם ועושים כתבות על נשים מרשימות במגוון תחומים ממנכ"ליות בכירות במשק ועד לשרות בממשלה; מנשות הייטק ועד דמויות בולטות בתקשורת, בעולם האוכל ובמוזיקה. נחמד.
אבל מה קורה עם כל הנשים שנמצאות בתחתית החיים? איפה אותן נשים שנרמסו על-ידי פרטים ועל-ידי החברה? איך עוזר לנו יום האישה לציין את רצח הנשים בעולם ? ואיך הוא עוצר את הרצח הבא? את האונס האורב בברים, בסימטאות, בעבודה ? את ההטרדות המיניות בעבודה?
מצטערת לא רואה סיבה לחגוג. הכאב גדול מדי וההתחסדות אפילו לא התחילה להסתכל לעצמה בפנים. נשים עדיין מודרות, לא נשמעות, מתויגות בקלות כ״היסטריות״, ״מגזימות״, ״לא ריאליסטיות״. קולו של הגבר עדיין רם וברור יותר מזה של אישה.
חברה אתמול ציטטה משפט של הסופר גבריאל גרסייה מרקס: ״אני למדתי שלאדם יש זכות להסתכל על אדם אחר בהתנשאות מלמעלה, רק כשהוא מתכוון לעזור לו לקום״.
לצערי עדיין העולם הגברי מסתכל על נשים מלמעלה. ולא עוזר לאיש לקום. העולם הגברי הזה עדיין שולט בכל תחומי החיים: הכלכלה, הפוליטיקה, האומנות, ההיסטוריה, הפסיכולוגיה, הרפואה. והרבה יותר מפחיד מזה שולט ומעצב את צורת החשיבה הכה גברית של כולנו, נשים וגברים.
המאבק של נשים על מקומן בעולם עוד בחיתוליו. כל מי שחושבת אחרת, משלה את עצמה.
אני חווה זאת יום יום על בשרי.
הסיפור שלי פשוט: אורי דניאל, עורך דין כריזמטי שהכרתי, הצליח לתעתע בי לאורך תקופה, השפיל אותי, שיקר לי, סימם את הנפש שלי, רדה בי, גרם לי להרגיש כמו האפס הכי גדול עלי אדמות, ולבסוף כשהייתי הכי מעוכה וחלשה – אנס אותי. כך נוהגים גברים ללכוןד את קורבנותיהם. וכשהעזתי לאחר שנים להגיש תלונה במשטרה, אנס אותי שוב והפעם בנוכחות השוטרים וכל ממסד אכיפת החוק הגברי.
אז מה בא לי לברך ליום האישה הבינלאומי?
באו נרד מהפומפוזיות ומהכתרות שיקריות.
זה מאבק יומיומי, תלוי רק בנו, בכל אחד ברגע נתון כשנתקל באלימות מכל סוג, בעוול ובחוסר צדק – שלא נשתוק ונגיד עד כאן, תעצור. ואז נוכל באמת לחגוג.