מי אמר Freeze – אורי דניאל

אורי דניאל

כפי שכתבתי בפעם האחרונה, כל אזעקה מחרידה ומטלטלת את עולמי הנפשי השברירי ממילא. כשצופר האזעקה מנסר את עור התוף שלי, לרוב אני פשוט אוטמת אוזניי וקופאת במקומי. בין אם אני על הספה, במיטה, במטבח, שום פחד שבעולם לא מצליח לגייס אותי לזוז לעבר המקלט.

מה שנקרא בעגה המקצועית: Freeze.

תגובת ״הילחם, ברח או קפא״ (fight-flight-or-freeze) היא מונח מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה המציין תבנית של שינויים גופניים, כחלק ממנגנון הישרדותי-אבולוציוני, אשר מכין את האדם או את בעל-החיים להתמודד פיזית עם איום או סכנה מיידית. תגובה זו עוזרת להתגוננות מטורפים אצל בעלי חיים ואנשים, אך לטווח ארוך היא גורמת לדחק קשה וקושי להירגע.

מערכת העצבים האוטונומית אחראית על ויסות פעולות שאינן מוכוונות באופן מודע, כלומר אינן נתונות לשליטת התודעה, ונמשכות גם כאשר אדם ישן או מחוסר הכרה (היא נשלטת על ידי גזע המוח), ועיקר תפקידה לשמור על הישרדות האדם בסביבה משתנה; מצד אחד שמירה על בריאות הגוף, איזון פעילות מערכות הגוף ושימור אנרגיה לאורך זמן (מערכת העצבים הפאראסימפתטית, Parasympathetic nervous system) ומצד שני הכנת הגוף לפעילות הישרדותית קצרת זמן במחיר תשלום גבוה (מערכת העצבים הסימפתטית, Sympathetic nervous system).

מערכת העצבים שלי כל כך שחוקה שלרוב בהגיעה של סכנה, הגוף שלי קופא ומפקיר את עצמו ליד המקרה, בשום אופן לא מסוגל לקחת אחריות על החיים ולברוח. 

מפגש קטלני עם אורי דניאל, עורך הדין והליטיגטור שיבש לי את מערכת העצבים. החושים שלי שלא זיהו את הסכנה, מפניו של הטורף הזה, בעור כבשה ובעל הלשון של המתקתקה ונפלתי בפח. פח ממנו מעולם לא יצאתי באמת. מאז אני נכה, נכה בנפש ובגוף, לא מסוגלת הגן על עצמי. ואפילו מה שנראה מובן מאליו כמו ירידה למקלט בזמן אזעקה – הופך עבורי ברגע האמת למשימה בלתי אפשרית. גופי ונפשי אינם נשמעים לאינסטינקט הבסיסי מכולם, יצר החיים.

האזעקות משגעות אותי – אורי דניאל

אורי דניאל אימה ופוסט טראומה

מה שקרה בשנה האחרונה במדינה שלנו הוא שרשרת של אירועים מזוויעים שהנפש אינה מסתגלת להם. כל יום מחדש, הלב נקרע למראה כל הלוחמים שנופלים בהגנה על גבולות הארץ שהולכים ומטשטשים. למקרא סיפורי החטופים והחטופות וחוסר האונים של משפחותיהם. והפחד הקיומי הקמאי והבסיסי הזה, על סוף החיים שנוכח יותר מתמיד. ובפרט, בכל פעם שאזעקה מחרידה את האוויר. 

קשה ומייסר לחיות במצב של מלחמה. בפרט שבתוכי ניטשת מלחלמה כבר שנים ארוכות. מאז שפגשתי בדרכי את עורך הדין אורי דניאל, האנס החמאס הפרטי שלי. מעולם לא הצלחתי להתנקות ממנו. שום מקלחת, שום טבילה במקווה, שום שיחה עם פסיכולוג או רב, או וויפסאנה במדבר, לא הצליחו לנקות ממני את הטינופת שהשאיר בי המפגש הקטלני בחיי. 

גם בימים כתיקונם, כמי שאובחנה ומטופלת כסובלת מהפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת וארוכת שנים, כל גלישה באינטרנט טומנת בחובה עבורי פטניצאל לרגע נפיץ בו הכל חוזר לי. ההשפלות, האלימות הפיזית, האונס, המכות, הבעיטות, היד שלופתת לי את הגרון בעוד הזין המכוער נדחף לתוכי והדמעות שוטפות את פניי. מה שאורי דניאל, השטני, עורך הדין בחליפה, הצליח לעשות לי לא נגמר אף פעם. 

כל אזעקה שמפלחת את האוויר, מחרישה את חושיי מכניסה אותי לשיתוק, למחנק, לרגע כזה בו העבר שלי עולה וצף ומתהווה מחדש ממש ברגע זה.  

אורי דניאל הוא הצל עימו אני נאלצת לחלוק את חיי.

טראומה אורי דניאל

הקשר בין אורי דניאל ובין קריסת מערכת העצבים שלי

מאז שהתרחשה השבת הארורה בשבעה באוקטובר כנראה שהחיים של כולנו לא יחזרו למסלולם.

הזוועה הזו לא מפסיקה לייצר אירועי משנה שכולם מזוויעים כל כך. 

ניכר שאמצעי התקשורת מצנזרים עצמם ולא חושפים את חריפות העינויים שעברו השבויים והשבויות אשר נחטפו על-ידי החמאס.

בין השיטין נרמזות לעיתים האמירות, על שעברו החטופות: אונסים ברוטליים ופגיעות מיניות קשות.

אני מודה שאני מתקשה לקרוא את חוויותיהם של החטופים והחטופות בעיקר.

מאז כל שעברתי עם עורך הדין אורי דניאל, מערכת העצבים שלי התערערה ונחלשה. לעיתים די ברעש קטן כדי להקפיץ אותי. קל וחומר כל האזעקות והדריכות שבלרוץ למרחב המוגן בהינתן האות.

אך חולשתי נחשפת לי בעיקר כשאני קוראת את סיפוריהם של החטופים והחטופות. או אז, כל מנגנוני ההגנה שאמורים לסייע לי לתפקד ביומיום, קורסים, הדמעות פורצות ללא סכר ואני מוצאת עצמי מיבבת וגואה בבכי מול אתרי החדשות. 

מאז הפיגוע הפרטי שאני עברתי: האלימות הפיזית, המינית, הפסיכולוגית, הנפשית, הכלכלית הנגרמה בידי המחבל אורי דניאל, הפכתי לצל של עצמי.

השמחה שלי הטבעית, התחלפה במערכת עצבים חלשה שגורמת לי להמנע מהרבה דברים:

מסיבות ? אין מצב. 

מפגשים עם חברים ? כמה שפחות. 

פעילות פנאי ? בהזדמנות אחרת. 

אירועים משפחתיים ? לא תודה. 

כל מפגש עם האחר – מזמן לי התמודדות, הזדמנות לבוא במגע עם מילה/משפט שעלולים להוביל לנפילת חומות הבטחון שניסיתי להקיף עצמי בהן. 

אז אני נצמדת להכרחי בלבד – עבודה, כל מה שמשלם את שכר הדירה שלי והוצאות שוטפות.

כל מה שאינו בסיסי – אסתדר בלעדיו.

אלא שאז הגיע השבעה באוקטובר. ויותר מתמיד גם ערב תמים בבית עם המחשב – הופך להיות פוטנציאל לאירוע נפיץ ומסוכן לי.

תודה שוב עורך דין אורי דניאל שדפקת לי את המקלט הקטן והשקט שניסיתי לבנות בעמל רב.

מה לזה ולאהבה?

כשפגשתי את אורי דניאל… סליחה, כבודו עורך הדין אורי דניאל, הייתי אישה בגירה, אקדמאית, בעלת מקצוע, גרתי בדירה קטנה בתל אביב. היו לי חברים, משפחה. חיים, כמו לכולם. עם ימים טובים יותר ופחות.

אורי היה מקסים וכובש, שנון, חד תפיסה, משעשע, רומנטי, מלא מחוות מפתיעות.

הוקסמתי לחלוטין. הייתי נתונה בידיו לחלוטין, מסוחררת מהאיש הזה הצבעוני, המפולפל. נסענו לסופי-שבוע בחו״ל, הוא קנה לי מתנות יקרות ערך, ארוחות במסעדות יוקרה, התחככנו בקולגות שלו, בכירים מעולם המשפט והעסקים. הרגשתי שאני בחוג הסילון. ברגע מסוים התוודה באוזני שהוא ״אוהב אותי״. הייתי מאושרת. המילים שלו מילאו אותי בתחושה חמימה, כמו מצאתי בתוכן בית. 

ככל שהלכתי והתמסרתי אליו, הביטחון שלו גבר. ההשקעה שלו פחתה. ומדי פעם ״החליקו״ מלשונו עלבונות שהופנו כלפיי: ״את לא מבינה מה שאת אומרת״, ״טיפשה״, ״השמנת קצת לא?״, ״ את לא כזו יפה ומוצלחת כמו שאת חושבת״. הביטחון שלי בעצמי הלך ונסדק. הספקות התחדדו. התחלתי להרגיש ״לא שווה״, ואולי בעצם שהשווי שלי הוא הוא, הוא אורי. העובדה שהוא איתי – זה הכוח שלי. בלעדיו אני אפס. הוא טרח גם להבהיר זאת. ש״הוא עשה אותי בלעדיו אחזור להיות כלום״. 

כך הלך ונחלש הכוח שלי. שכחתי את עצמי, את בני משפחתי וחבריי, הצטמצמתי בתוך עצמי. ובעיקר גברה התלות שלי בו. 

ואז כשהרגיש ממש בטוח בשליטתו בי, מדי פעם,  ״התפלקה״ לו סטירה, בעיטה: זה מגיע לי, הרי אני ״בעייתית״, ״אפס״.

יום אחד הוא אמר לי: ״המזל שלך בחיים זה שאני אוהב אותך״.

כל המילים התבלבלו בראשי: אהבה, שנאה. הכל איבד משמעות. המילים התרוקנו מתוכנן. לא יכולתי לעזוב, הייתי קפואה, כפותה בתוך הרצון שלו. כל אינטראקציה מינית הפכה למפגן כוח שלו, לרצון להשפיל אותי. ללא זה, לא היה לו עניין מיני בי. המין הפך כלי שליטה נוסף, דרך לפגוע ולהכאיב לי.

מה לזה ולאהבה?

לקח לי שנים של טיפול להבין שכלום. ושאני לא אשמה. שהאשמה היא בו, באורי דניאל.

האדם הזה המחופש בתוך גלימה שחורה, הוא מפלצת. אדם בעל נשמה חשוכה ושחורה. 

ואני בחרתי באור. בחיים. כל יום בוחרתֿ, מחדש.

יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים

היום, ה-25 בנובמבר הוא יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים.

סיבה מספיק טובה שאצא לאוויר העולם, אתרחק מזוועות המלחמה שפרצה ב7 באוקטובר. 

בשנת 1981, פעילות פמיניסטיות החלו לציין יום זה כיום המאבק באלימות לציון רצח האחיות מיראבל, שלוש פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית שנרצחו בשנת 1960 בהוראת הדיקטטור רפאל טרוחיו. 

במסגרת יום המאבק, ממשלות העולם אמורות לארגן פעילויות להעלאת המודעות הציבורית לסוגיית האלימות נגד הנשים בחברה. הצורך ביום להעלאת המודעות נובע מכך שלרוב הנתונים האמיתיים אודות היקף האלימות נגד הנשים אינם גלויים לציבור, וחלקם אף אינם מדווחים לרשויות.

מדי יום, נשים בכל רחבי העולם הן קורבנות לאונס, לאלימות במשפחה, להטרדה מינית ולעוד סוגים של אלימות נגד נשים. מבלי שאיש יודע על כך. 

מאז האונס והאלימות הנפשית, הפיזית, הכלכלית שחוויתי מעורך הדין אורי דניאל, כל יום מבחינתי הוא היום הזה, היום בו אני נאלצת להלחם על חיי, להלחם לא להכנע לשחור, לדכאון, לבושה, לאשמה. יום בו אני נאבקת לבחור בחיים, באור, בשמחה, באהבה. נאבקת לבחור בי, בלהודות על חיי ועל היותי. 

הקרב של נשים על מקומן בעולם אינו מובטח מראש. וככזה, הימים הללו, כמו היום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים, גם אם הם נראים מאולצים, או טריוואליים – הם עדיין חשובים. 

בעיקר לנו הנפגעות – כי נפגעת היא תמיד נפגעת, זה לא עובר ולא חולף. 

אורי דניאל, אתה אנס, מתעלל ומרושע. והיום הזה כבכל יום, אני ממשיכה להאבק בך. איני יודעת איך ומתי – אתה עוד תבוא על עונשך.

יש רגעים בהן הבדידות נשברת

אני חייבת לומר – בדידות היא אולי החוויה המייסרת ביותר שהכרתי מאז כל מה שקרה לי עם עורך הדין אורי דניאל. 

מאז האונס, האלימות על שלל צורותיה וההתעללות המתמשכת שהיו מנת חלקי באדיבותו של עורך דין אורי דניאל, חיפשתי מזור בכל צורה ואופן: טיפול נפשי ארוך שנים, מדיטציה, נסיעה להודו לסדנת ויפאסנה, הילרים למיניהם, סדנאות העצמה נשיות, מעגלי תמיכה לנפגעות אלימות. בטוח שכחתי כמה בדרך.  

הכל בניסיון להשקיט את נפשי המתייסרת. לרוב לא בהצלחה יתרה. 

והשבוע הגיעו רגעים רבים שכאלה. רגעי נחת בסאגה הבלתי נגמרת של חיי כקורבן של אורי דניאל. 

כל הרגעים הללו באדיבותה של לימור פנחס דניאל, גרושתו של אורי, והבלוג החדש שפתחה. 

וכך היא כותבת:

״לאחרונה אני מרגישה לא אני. לכל מקום אני הולכת כמו בתוך חלום. הכל מסביב ערפל סמיך שמרגיש כמעט כמו מוצק לעבור דרכו. אישה מוכה היא תמיד אישה מוכה. את לא יוצאת מזה. לא באמת. כל רגע את חווה מחדש את החיים איתו. לא חשוב לאן אני הולכת, הדברים שעשית לי, אורי דניאל, עורך דין "מכובד" "משכיל" "מומחה לליטגציה מסחרית" "מומחה לתחומי המשפט האזרחי" – לא יצאו לי מהדם בחיים. אורי דגמי דניאל, היה בעלי. הוא היה בעל האלים, מכה, מתעלל, מניפולטיבי. אני באמת, אבל באמת לא מבינה איך הוא ממשיך לעבוד כאילו כלום לא קרה. לא מבינה איך האנשים לידו ממשיכים להזמין אותו לקפה ולהיות חברים שלו. ואני, לא יכולה לקום בוקר אחד מבלי לקבל הבזק של זיכרון שלו מחטיף לי סטירה. זיכרון שלו מאיים עליי בצעקות. זיכרון שלו אונס אותי. אני משתפת, כי השיתוף הוא המרפא. שלכן, עו"ד לימור פנחס דניאל״.

לימור יקרה, 

לאחר קריאה בבלוג שלך, אני חשה לראשונה בחיי מובנת, מרגישה שמישהי מדברת בדיוק אבל בדיוק את מה שאני מרגישה. שיש לי חברת נפש, נשמה תאומה. לא יכולתי לכתוב את מה שאני חווה שנים רבות כל כך, טוב ממך. והעובדה שיש אי שם נשמה בעולם שמבינה בדיוק אבל בדיוק את מה שעברתי, מנחמת אותי עד מאד. את לא יודעת עד כמה. 

אשמח לפרסם את הבלוג שלך, בתקווה שיחד, נצליח שתינו להרתיע מפני הסכנה המתקתקת הנקראת ״עורך דין אורי (דיגמי) דניאל״.

הנה הקישור לבלוג:

Home

לאבד את גופי, לאבד את עצמי

מאז האירוע הטראומטי המתמשך שחולל בחיי עורך דין אורי דניאל, אני חיה בפינה קטנה בתוך עצמי. 

כמו לכולם יש לי גוף, יש לי נפש, מחשבות, רגשות, יש לי עבודה, חברים, משפחה. חיה, מתפקדת, נושמת.

סך הכל, אם תחלפו על פניי ברחוב – לא תדעו שאני זה אני. שהאישה הזו המאופרת קלות, ללא מאפיינים חיצוניים יוצאי דופן כלשהם היא נוכחת-נעדרת. בתוך כל חיי, בתוך כל ישותי, אני אולי עשרה אחוז נוכחת. 

המטפל שלי אמר לי לא פעם שלחיות בתחושה שאין מי שרואה אותך, מכיר אותך, דואג לך – היא חוויה הרסנית בכל גיל.

הוא תמיד צודק המטפל שלי, אדם מופלא וחכם ורגיש. אך בדבר אחד הוא טועה – זו אכן חוויה הרסנית שאין מי שרואה אותך. אבל יש חוויה הרסנית יותר מכך – לחיות בתחושה שאני עצמי, איני רואה את עצמי, איני מכירה בעצמי. אתן לכם דוגמא: איני אוהבת להסתכל בראי, אני תמיד נראית לי זרה. כשאני קולטת את הפנים שלי משתקפות במקרה בחלון ברחוב, תמיד אני מסיטה את המבט ובראשי מתנגן מונולוג שכזה: זאת אני? לא, לא יכול להיות, אלה לא הפנים שלי. 

ככה זה מאז הפיגוע שחולל בחיי אורי דניאל. תחילה הוא כישף אותי, גרם לי להאמין אהובה, מיוחדת, מצחיקה, נבונה, נחשקת. וברגע שהייתי שלו – החל מסע של דיכוי וצמצום: הפכתי להיות סתמית, טיפשה, לא נחשקת, מכוערת, לא מעניינת, כל מה שאמרתי היה שגוי, כל מה שהרגשתי היה מטופש. ובלי ששמתי לב, התחלתי לחשוב שהוא צודק, שאני אכן הדמות הזו הנוראית שהוא מציג. 

עברתי תהליך של דה-הומניזציה ואז גם מותר היה להעיף לי סטירה ובהמשך הגיע האגרוף, ואז הבעיטות והקללות, והצרחות. כמובן שמותר היה לאנוס אותי. כי גופי אינו גופי, כי נפשי אינה נפשי. וכמובן שתמיד נאמר לי שזו אשמתי. שזה הכל בגללי. כמובן שהאמנתי וספגתי והצטמצמתי יותר ויותר, נסגרתי. עולמי החברתי היה צר יותר מעולמה של נמלה. 

ועל אף שהצלחתי להיחלץ בעור שיניי מטלפיו של אורי דניאל, הכל עדיין קורה, אני עדיין אפס מאופס וחסר חשיבות בעולם.

הקשר בין אובדנות לעורך הדין אורי דניאל

עורך הדין אורי דניאל יום האשה

לאחרונה אני שומעת הרבה על אובדנות. 

זה נושא שקשה לי איתו.

לא אשקר – מאז שעורך הדין אורי דניאל פגע בי אנושות חשבתי לא פעם ולא פעמיים על להפסיק את הכאב המייסר הזה. ותמיד יש משהו שעוצר אותי ומשאיר אותי רק במחשבה. 

למען האמת, המילה הזו ״התאבדות״ על הטיותיה השונות הפחידה אותי מגיל מאד צעיר.

תמיד אני מנסה להבין כיצד אנשים יפים, מוכשרים, מצליחים, מגיעים לרגע הזה שכלום כבר לא משנה להם. שכנראה דבר לא עוזר להם להכיל את הסבל והם מחליטים שעדיף להם לא להיות מאשר להיות עם הכאב.

ונזכרתי במחקר הזה שעליו כתבתי פעם שעברה על הכלבים שעברו שוקים חשמליים ובשלב מסוים הפסיקו לנסות לברוח מהמכות.

ואני אומרת לעצמי שכמו הכלבים, האדם המדוכא נוהג בפסיביות ובמעין אדישות כלפי גורלו. הוא מקבל עליו את גזר הדין ללא ניסיון לברוח או לתקן.

למעשה האדם המדוכא מזהה העדר קשר בין פעולות שיבצע לבין תוצאות חיוביות על חייו.

ואולי כאן מתבצעת ההתאבדות – ניסיון של האדם לקחת איזשהיא שליטה על חייו. 

אני מצטערת אם התכנים קשים מדי, עבורי הם מרפאים. הם גם כמעין שירות לציבור – להזהיר מפני הרסניותו של עורך הדין אורי דניאל. 

אורי דניאל אינו סתם אדם רע. הוא אדם בעל כוחות דמגוגיים חזקים הגורמים לאדם לשכוח את זהותו, שכן באורי דניאל פועלים כוחות רוע כה גדולים.

אותי הוא פירקֶ והוביל אותי לקצוות נפשיים מסוכנים שמעולם לא הייתי בהם. ובמידה רבה הרס את חיי. 

ויחד עם זאת, אני איני בעד אובדנות.

מקווה שהכתיבה כאן תעזור לי להחלים מהכאב ולהחזיר לעצמי מעט תחושת ערך ושליטה על חיי.

עורך הדין אורי דניאל – מכה במחשבותיי

טוב, אין לי מילים יותר. מערכת המשפט בישראל עוברת מדחי לדחי.

לפני פחות מחודש הלכה לעולמה קורבן האונס בשומרת. מוות שהוא תוצאה ישירה של האונס שעברה והתהליך המשפטי בעקבותיו – אירועים מהם לא הצליחה להשתקם מעולם. אירוע זה אמור לעורר תהיות בכולנו לגבי התהליכים אותם עוברות ניצולות האונס. יש סיבה לאופטימיות ? כנראה שלא.  

הנה השבוע חשוד באונס ניצולת שואה, זוכה, הסיבה: "לא הוכח שהמתלוננת אמרה לא". החשוד עאדל הייב נחשד כי תקף מינית ניצולת שואה בת 82 – זאת חרף העובדה שהיה נתון לפיקוח של שירות בתי הסוהר בצל שחרורו ממאסר בגין אונס של קשישה נוספת • הרכב השופטים החליט לבטל את האשמות מושם שלא הוכח שהקשישה התנגדה למעשיו.

בכתב האישום נטען כי הייב אנס את המתלוננת בזמן שהיה תחת פיקוח של יחידת צור בשירות בתי הסוהר בעקבות שחרורו ממאסר חצי שנה קודם לכן, לאחר שריצה מאסר של שמונה שנים וחצי בגין הרשעתו באונס אישה בת 70. בסך הכול ריצה הייב 14 שנות מאסר בגין עבירות שונות. 

"הקשישה הייתה ממש בסכנת חיים עקב אובדן דם. כשגביתי ממנה עדות היא סיפרה שהוא תקף אותה 'ממש כמו חיה'", סיפרה רס"ר עמית שטרית שניהלה את חקירת תיק האונס של ניצולת השואה יחד עם רפ"ק רואי ציון ורס"ר נאדיה חליחל. 

המתלוננת אמרה אחרי הכרעת הדין של השופטים: "אני מפחדת, לא יודעת מה יהיה. אני לא מבינה איך השופטים זיכו אותו. אני יודעת שהוא יגיע אליי ומפחדת על חיי. נשארתי בחיים בנס מהסיוט הזה, ואני מפחדת שעכשיו הוא יחזור ויהרוג אותי. אני יודעת בוודאות שהוא יעשה את זה שוב". 

בנה אמר: "אם הוא זוכה אז אני המום. זה מזעזע, מתסכל ומקומם, אמא שלי ניצלה רק בנס מהאירוע הזה, זה נגמר בבית החולים, קשה לי להאמין שזו ההחלטה".

לאן הגענו? ניצולת שואה בת 82 שהגיעה לבית החולים על סף מוות ואסיר מורשע נשלח לחופשי ללא ששילם על מעשיו? זו הזייה? באיזו חברה אנחנו חיים?

קשה לי שלא לחשוב שעורך הדין אורי דניאל שאנס אותי והרס את חיי לא יצר תקדים מסוכן. הוא שהואשם באונס ארבע נשים, יצא אף הוא ללא פגע ולא שילם את חובו כלפי אף אחת מהנאנסות.

ליבי ליבי עם אותה קשישה ניצולת שואה, שתצטרך מהיום לשאת את חוסר הצדק הפושע הזה, כחותם על לוח ליבה. לעוול מעוות שכזה אין מחילה ואין כפרה.

אורי דניאל – פוסט ראשון לחודש מאי

עורך הדין אורי דניאל

שלשום הלכה לעולמה יעל גרינברג, קורבן האונס הקבוצתי בקיבוץ שומרת והיא בת 49 שנים במותה. מאז האונס, היא נאבקה לקיים שגרת חיים נורמטיבית, אך ללא הצלחה. השאירה אחריה 5 בנות ו-3 נכדים. 

גרינברג, נאנסה בברוטליות על ידי חבורת נערים כשהייתה בת 14 בלבד, ועברה מסכת התעללות פיזית ונפשית במשך חמישה ימים ארוכים במהלך החופש הגדול. 

תחילה, הפרקליטות החליטה לסגור את התיק נגד שבעת החשודים באונס, ורק לאחר מאבק ציבורי ארוך ועיקש – כתב אישום הוגש נגדם. ביוני 1991, כמעט שלוש שנים לאחר המאורעות בקיבוץ, החל המשפט שעבר תהפוכות ונע בין בית משפט השלום, למחוזי ולבסוף הגיע לעליון.

בסופן של שנים ארוכות, רק ארבעה מהמעורבים באונס ריצו מאסר של 12 עד 15 חודשים.

מותה ללא עת של גרינברג צריך לשמש נורת אזהרה לכל מערכת אכיפת החוק. וכן למערך השיקום. מקריאה על חייה, יעל מעולם לא הצליחה להשתקם מהאונס וחייה עברו בצל אירוע נורא זה וכל מה שהתרחש בעקבותיו.

אורי דניאל עורך הדין שפגע בי נפשית ופיזית ואנס אותי ופגע בי שוב ושוב, בי ובנשים נוספות, הוא דוגמא נוספת לאוזלת ידה של המערכת המשפטית.

ליבי ליבי על משפחתה של יעל גרינברג וכולי תקווה שמותה לא יהיה לשווא ויעורר שאלות בלב כל מי שלוקח חלק בתהליך המורכב של