אורי דניאל ושות

יש אחווה של יוצאי סיירת או ממר״ם, יוצאי קיבוץ, בוגרי תנועות נוער או השד יודע מה.

בצר לי פיתחתי אני אחוות נפגעות, קורבנות של תקיפה מינית. כי תכלס, סליחה על הביטוי הוולגרי, אותי זיינו מכל הכיוונים, מספר פעמים. האונס שעברתי, על ידי עורך הדין אורי דניאל, חבריו במשטרה ובמערכת המשפט שהלכו שולל תחת לשונו הערמומית, שינו את כל חיי לצמיתות ואני נאלצת למצוא לעצמי פתרונות לקיום כי כמו שאומרים ״החיים חייבים להמשיך״. 

אז האחווה שלי היא אחוות הקורבנות, אחוות נשים שבשל היותן נשים, מישהו אכזר החליט שמותר לו…. מותר לו לעולל בהן כרצונו, להשפילן עד עפר, לנהוג בנפשן ובגופן כבשלו. רגעי הנחת שלנו באחוות הנשים הזו, נדירים עד מאד. לרוב אנחנו משתכנעות להחריש את כאבנו, ״זה יעבור״. לעיתים רחוקות הרבה יותר אנו אוזרות אומץ והולכות למשטרה לזעוק, להסיר את משאנו הכבד והמעייף. לעיתים ממש רחוקות, יש מי שמקשיב ועושה את העבודה עד הסוף. במרבית המקרים ״התיק נסגר מחוסר עניין לציבור״. 

במקרה שלי, הרהבתי עוז והלכתי עד סוף, עד סוף הערכאות המשפטיות, אני ושלוש נשים נוספות, האמנו בכוח הקבוצה – בכל זאת היינו ארבע: נשים, משכילות, חזקות, האמנו בכוחנו, לא רצינו לוותר. התעקשנו לצאת מעמדת הקורבן המוכה. אבל המערכת חזקה יותר מקבוצה של ארבע נשים. והמערכת עובדת על חוקים פטריארכליים, מי שברשותו כסף, קשרים, יכולת אסטרטגית וורבלית יוצאת דופן – יצליח להיות פרקליטו של השטן ולהפוך קערה מלאה בתוכן על פיה ולהפכה לריקה ומרוקנת. החלטתי למלא את הקערה הריקה באחווה של נשים כמותי, שעברו מה שעברתי ויבינו לליבי וגם אני בתורי אוכל לרגע להביא נחמה לליבן.

והיום כמה מחברותיי זכו במעט צדק. והוחלט כי האנס אלון קסטיאל, על אף כל הכספים והקשרים של משפחתו – יישאר בכלא עד תום עונשו. חברותיי היקרות – שמחה בשבילכן. המאבק שלכן הוא מופת לכוחן של נשים, לכוחה של עבודה בקבוצה. 

הלוואי שגם יגיע רגע שגם אנו, הנשים שנפגעו מאורי דניאל, עורך הדין חסר המצפון, נזכה לרגע של נחת. לעולם לא אוותר על התקווה שהצדק שלי יעשה אף הוא. 

מנחם גולדברג האנס השני שלי, מופיע על גבי חמור, לראשו מטפחת והוא לבוש גלימה, בזקנו הלבן הוא מופיע כמו נביא, כמו צדיק הדור, אני הולכת שבי אחר הדמות, ואז, לפתע, הוא פותח את פיו וצועק בקולו הרועם, אני מתעוררת ונזכרת איך הוא עמד שם בבית המשפט והצביע עלי, צעק: ״את שקרנית, את לא נאנסת״, בכיתי אז, אני בוכה עכשיו, לא הכרתי אותו לפני אותו הדיון, ולא מכירה אותו עכשיו, איך הוא יודע שלא נאנסתי? הוא היה שם באותו הערב מר ונמהר? איך אתה קשור לזה? למה במילותיך ובמעשיך אנסת אותי גם? את הידיים של האנס הראשון שלי שחיללו לי את הגוף אני שוטפת מעצמי בכל יום, את המילים שלך, מנחם גולדברג, אני לא מצליחה לנקות. אתה האנס השני שלי.

לפני מספר שבועות השתחרר משה איבגי, שנכלא בסוף ספטמבר ל-11 חודשי מאסר על עבירות מין, לאחר שפרקליטות מחוז צפון החליטה לא להגיש ערעור על החלטת ועדת השחרורים לשחררו שחרור מוקדם.

הנוהג במדינת ישראל, הוא שכל אסיר רשאי לפנות לוועדת השליש, אלא שלאור העומס בבתי הכלא, האסירים מקבלים קיצור של עשרות שבועות מהמאסר כקיצור מינהלי – ולכן עונשו של איבגי קוצר עוד יותר.

בהחלט משתלם להיות עבריין במדינת ישראל.

עורכת דינו של איבגי, חן מאירי, מסרה כי היא מברכת על החלטת הפרקליטות, ש"רואה עין בעין שאיבגי ראוי לשחרור, והגיע הזמן להניח לו ולאפשר לו לחזור לחברה ולענייניו המבורכים".

מרגש ללא ספק.

כולנו בהחלט ממתינים לצאת סרטו הבא.

גברת חן מאירי – מה לגבי קורבנותיו של מר איבגי? האם הן חזרו ל״ענייניהן המבורכים״? בדקת איתן מה שלומן?

לא נעים לי להגיד לך גברת מאירי, שגם אני לא בדקתי איתן מה שלומן.

אבל אני בטוחה ששלומן לא טוב. לא טוב בכלל.

טראומה על רקע פגיעה מינית היא טראומה for life. זהו. זה נתון.

כל ידיעה בעיתון על איבגי או על פגיעה מינית או על דיכאון היא טריגר להצפה מחדש וחיים מחדש של כל האירוע המסויט הזה ונגררותיו.

אני כותבת לך את זה היום,  גברת חן מאירי כמי שהתמודדה עם סיפור התעללות נפשית ואונס קשה ועם אונס שני קשה לא פחות על ידי מערכת אכיפת החוק בישראל, כי זו לגמרי בצד התוקף ולא בצד של הקורבן.

אבל אל דאגה גברת חן מאירי, איבגי יחזור לחייו, כפי שעורך דין אורי דניאל שאנס ארבע נשים חזר לחייו ול״ענייניו״.

באין לנו ועדת שחרורים, הנפגעות לעולם לא באמת חוזרות לחייהן.

ואין לי פתרונות לצערי: ניסיתי כבר הכל, טיפולים נפשיים, יוגה, מדיטציה, כדורים, אקטיביזם – הכל רק מעמעם את הכאב אבל לא באמת מרפא.

אולי אם כל עורכי ועורכות הדין בישראל שכמותך, גברת חן מאירי יסרבו לשתף פעולה עם תוקפים, יכול להיווצר איזשהו מימד של הרתעה לאותם חלאות אדם כמו משה איבגי ועורך הדין אורי דניאל.

"למה לא התלוננת במשטרה", "כנראה זה לא באמת היה אונס", "מה פתאום נזכרת אחרי כל כך הרבה שנים", "למה התלבשת ככה": את המשפטים האלה שמעו אלפי נשים, קורבנות אונס, בבית, בצבא, בלימודים, בעבודה. 

מעטות הנשים שלא שילמו מחיר ואף בלתי נסבל בגלל הבחירה בסופו של דבר ללכת ולהתלונן במשטרה מתוך אמונה נאיבית שמערכת המשפט תעשה את עבודתה. 

 

כל אישה שעברה אונס יודעת שהחיים נחלקים ללפני ואחרי. 

ואכן שום דבר לא נשאר אותו דבר מאז אותו הערב בו עברתי אונס כואב, משפיל ואכזרי.

לפעמים הזיכרון שלי ניצת בגלל ריח – ריחות דומים לזה של הבושם איתו התבשם האנס שלי, אורי דניאל. מוזר איך הריח שלו נצרב בתודעה שלי וכאשר הריח הזה מתגנב למרכז החושי במוח, הוא מחזיר אותי באפס זמן לגיהנום של אותו האירוע.

מתחת לריח הבושם, היתה שכבה נוספת של ריח, ריח זיעה קרה תחת למגע הדביק והאלים שלו, מגע אשר משך שנים גרם לי לשנוא כל סוג של מגע, גם לא של אנשים אהובים.

ריח הזיעה הזה גרם לי אפילו שלא לבקר בחדר הכושר, מחשש שאשתתק ואתאבן. והנה דבר נוסף נמנע ממני בגלל אותה פגיעה, עוד חלק בעולמי שהצטמצם. 

המנגנון ההישרדותי האבולוציוני של ״הילחם או ברח״ תפקידו להגן עלינו ברגעים של סכנה קיומית ע״י הפרשה של הורמונים כגון אנדרנלין כדי להגיב למצבי סכנה. 

רק שאני, במקום לנסות לברוח או להילחם קפאתי. וכן, את זה אחרי זה קשה לספר במשטרה. 

החשש הזה מפני שאלות ״למה לא צעקת?״, ״למה לא ברחת?״ ושלל שאלות כאלה מטילות אימה. קשה להגיד שבאותן שניות נשמתי עזבה את גופי מבעתה ופשוט נעלמתי, נאלמתי, לא הייתי, התאיינתי.

עורך דין אורי דניאל הוא לא אדם עתיר כוח פיזי או שרירים אולם הטירוף של הכיבוש האלים העניק לו כנראה כוח ועוצמות כיבוש לא נתפסים… כוחי לא עמד לי מול המתקפה הפתאומית הזאת.

אני זוכרת ששכבתי שם תחתיו קפואה ללא יכולת לזוז ולנשום, מחכה שזה יסתיים. כל שניה הייתה נצח. וכל רגע שהייתי שם שוכפל פי מיליוני מונים לתסבוכת ולסבל הנפשי שנגררים איתי לכל מקום ובכל שעה. 

עכשיו בין השורות של הכתיבה שלי, אחרי פגישות אין ספור עם הפסיכולוג שלי, התחלתי לחשוב על ״הדפסה ״של מילים שיהוו מפתח עבורי לצאת מן הכלא הפרטי שלי. מן הצינוק בו הצטמצמתי כלואה זמן רב כל כך ללא אופציה להשתחרר על התנהגות טובה.

שנים של הסתרה אשר מתעצמת כשאני שומעת סביבי על מסעות אימים של נשים שכמוני עברו הטרדות מיניות ואונס וזה סגר אותי יותר יותר.

הסטטיסטיקה היבשה מדברת על כך שרוב הנאנסות והמוטרדות  לא מתלוננות בכלל לרשויות.

במרכז לנפגעות מיניות יש עשרות אלפי פניות בשנה אולם מעט מהן מחליטות אחרי סיוע נפשי גדול להגיש תלונה לרשויות. זה מצב עגום של תת דיווח. במקרים רבים ביותר נסגרים רוב התיקים מול הנאשמים בלי שהגיעו בכלל לכתב אישום.

החשש מתגובת הסביבה מהחקירות במשטרה מההליך המשפטי ומהבושה הופכים את הגשת התלונה לקשה מנשוא. 

יתרה מכך רגע השיחזור/העימות כחלק מהליך החקירה במשטרה, יחד עם האנס בחדר קטן וסגור היא לא פחות משידור חוזר ודרמטי של האונס עצמו, רגע בו הטורף לא נעשה פחות טורף. 

 

אז בחייאת, בקשה מכל ליבי, תפסיקו לשאול אותנו הנשים באופן כללי למה לא התלוננת במשטרה.