שנה חדשה, שאלות ישנות.

אורי דניאל

הרבה שואלים, ספק אומרים לי ״איך בחורה כמוך, אינטליגנטית, חזקה, בת טובים, נפלה למקום בו היא נשלטת על-ידי גבר?״

האמת, שאלה טובה. שואלת את עצמי יומיום. מנסה להשיב בכנות בראש ובראשונה לעצמי.

כמובן שהייתי בטוחה שלי זה לא יקרה. גדלתי בסביבה אוהבת ותומכת, כסף לא היה חסר, השכלה – היתה גם היתה. תשומת לב הורית – עם יד על הלב, נגיד שלא קופחתי. הוריי ובני משפחתי המורחבת תמיד עמדו לצידי. 

אז איפה זה קרה? איפה היה החריץ הזה, הסמוי, שאליו חדר עורך הדין אורי דניאל? הרווח הזה שהלך והעמיק עם השנים והפך להיות שבר כה גדול באישיות שלי? בחיים שלי? שמנע ממני להגשים חלומות גדולים על משפחה וקריירה. וימים ולילות כה רבים, הותיר אותי שפופה ומוכנסת. מבויישת. מאוכזבת. מעצמי, מהעולם.

התשובה כמובן מורכבת. תמיד כשיש כאב, יש מורכבות. לא קל לעמוד מול האמת שהיא אולי פשוטה. לאחרונה  השפיע עלי בעיקר סיפרו של הפסיכואנליטיקאי אריך פרום ״מנוס מחופש״.  פרום פירסם את סיפרו זה בשנת 1941. הוא תורגם לעשרות שפות והפך לרב מכר. בספרו טען פרום כי במאה ה-20 הגיעו בני האדם למצב אידיאלי כביכול, בו הם השתחררו מהאילוצים והכבלים שהגבילו אותם בשנים קודמות. לכן לא היה ברור לו מה גרם למיליוני אנשים בגרמניה, ספרד ואיטליה לעקוב באופן עיוור אחר שליטים טוטליטריים כמו היטלר ומוסוליני? 

פרום הגיע למסקנה שאנשים חוששים מחופש ועצמאות ועושים כל שביכולתם כדי לברוח מהם, כולל כניעה מוחלטת לשליטים שמאמללים אותם. הוא תהה מהם הגורמים הפסיכולוגיים שמובילים אותנו להיות אלימים כלפי עצמנו וכלפי הסביבה שלנו, דווקא במאה ה-20? פרום האמין שעת זו היא עת של עדנה, שהאדם ככלל הצליח להשתחרר ממשטרים מלוכניים וטוטליטרים והחברה צועדת לעבר משטרים דמוקרטיים, בהם לאזרח יש החלטה מי יהיה השליט, ולא להיפך. כמו כן, לדידו, מוסדות הדת איבדו את כוחם, וכל אדם יכול לבחור אם להאמין ולציית לחוקי הכנסייה או לפעול לפי מצוות המוסר שהוא מגדיר לעצמו.

פרום האמין שהאדם הפך אחראי לגורלו במידה שלא הייתה לו מעולם, ובכל זאת, ואולי דווקא בשל כך, הוא מוצא את עצמו במצב של בדידות קיומית, ניכור מן הסביבה ואכזבה ממעמדו והישגיו. החירות שנכפתה עליו מאיימת עליו מאוד, ולכן הוא מעדיף להימנע ממנה, לברוח ממנה ולהפקיד את חייו בידי כוחות גדולים וחזקים ממנו.

להימנע מחירות – זה עלול להשמע מופרך לחלקנו, אך ככל שאני חושבת על זה – חווית החיים בחברה מודרנית מזמנת הרבה רגעים של בדידות, של חוסר משמעות, של מצוקה קיומית. כבר אין ״הורה גדול״ בדמות איש דת או בן מלוכה. האדם מוצא עצמו לבדו, נאלץ לפלס דרך לא ברורה, בתוך אינסוף אפשרויות, בתוך אי הוודאות של חייו. 

פרום הגדיר 3 דרכים עיקריות בהן מתבצעת הבריחה מהחופש. הראשונה שבהן ובה אתמקד היא האוטריטריות או בעברית הסמכותיות. באמצעות מנגנון זה מבקש האדם לוותר על עצמאותו על ידי התמזגות עם אנשים שנתפסים בעיניו כחזקים. לחילופין, הוא יכול לחפש לגרום לאחרים להיות תלויים בו, לנצל אותם ולהשתמש בהם על מנת להגביר את כוחו. פרום טען ששתי הנטיות הללו הן שני צדדים של אותו מטבע, ושתיהן מהוות גישה אוטוריטרית לבריחה מהחופש. כמו כן, הגישה האוטוריטרית מסבירה, לדבריו, את מסירותם של כל כך הרבה אנשים למשטרים הפשיסטים באירופה בתקופתו, כשעבוד לדמות חזקה, מה שמפחית את הנטל להיות אדוניהם.

לקרוא את פרום, עזר לי קצת להבין את עצמי. את הבחירה שלי. בחורה צעירה בראשית חייה, עם הרבה ציפיות מסביב. לאן אלך? ומה אבחר?

מפגש עם אדם כריזמטי ודומיננטי כמו עורך הדין אורי דניאל, בשנות ה-20 של חיי, היה מפגש קטלני. הוא היה עבורי דמות כמעט מאגית, חזקה באופן יוצא דופן, ממגנטת. הוא פיתה אותי בחוזק ששידר לי, הרטוריקה שלו סידרה לי את העולם, סיפקה לי אשליה שהעולם מובן, מסודר ושאני – אני נסיכה והוא נסיך ואנחנו יחד נגד כל העולם. והרטוריקה הזו, הצדיקה כל דבר – את הסטירה הראשונה, את הכפייה המינית, את ההשפלות. להכל הוא מצא הסברים בלוגיקיה המרושעת שלו. ואני, אני רק רציתי להאמין. 

איך נפלתי, איך… לומדת לסלוח לעצמי. מקווה שיותר אצליח השנה.

שנה טובה.

אורי דניאל עורך דין

מי אמר Freeze – אורי דניאל

אורי דניאל

כפי שכתבתי בפעם האחרונה, כל אזעקה מחרידה ומטלטלת את עולמי הנפשי השברירי ממילא. כשצופר האזעקה מנסר את עור התוף שלי, לרוב אני פשוט אוטמת אוזניי וקופאת במקומי. בין אם אני על הספה, במיטה, במטבח, שום פחד שבעולם לא מצליח לגייס אותי לזוז לעבר המקלט.

מה שנקרא בעגה המקצועית: Freeze.

תגובת ״הילחם, ברח או קפא״ (fight-flight-or-freeze) היא מונח מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה המציין תבנית של שינויים גופניים, כחלק ממנגנון הישרדותי-אבולוציוני, אשר מכין את האדם או את בעל-החיים להתמודד פיזית עם איום או סכנה מיידית. תגובה זו עוזרת להתגוננות מטורפים אצל בעלי חיים ואנשים, אך לטווח ארוך היא גורמת לדחק קשה וקושי להירגע.

מערכת העצבים האוטונומית אחראית על ויסות פעולות שאינן מוכוונות באופן מודע, כלומר אינן נתונות לשליטת התודעה, ונמשכות גם כאשר אדם ישן או מחוסר הכרה (היא נשלטת על ידי גזע המוח), ועיקר תפקידה לשמור על הישרדות האדם בסביבה משתנה; מצד אחד שמירה על בריאות הגוף, איזון פעילות מערכות הגוף ושימור אנרגיה לאורך זמן (מערכת העצבים הפאראסימפתטית, Parasympathetic nervous system) ומצד שני הכנת הגוף לפעילות הישרדותית קצרת זמן במחיר תשלום גבוה (מערכת העצבים הסימפתטית, Sympathetic nervous system).

מערכת העצבים שלי כל כך שחוקה שלרוב בהגיעה של סכנה, הגוף שלי קופא ומפקיר את עצמו ליד המקרה, בשום אופן לא מסוגל לקחת אחריות על החיים ולברוח. 

מפגש קטלני עם אורי דניאל, עורך הדין והליטיגטור שיבש לי את מערכת העצבים. החושים שלי שלא זיהו את הסכנה, מפניו של הטורף הזה, בעור כבשה ובעל הלשון של המתקתקה ונפלתי בפח. פח ממנו מעולם לא יצאתי באמת. מאז אני נכה, נכה בנפש ובגוף, לא מסוגלת הגן על עצמי. ואפילו מה שנראה מובן מאליו כמו ירידה למקלט בזמן אזעקה – הופך עבורי ברגע האמת למשימה בלתי אפשרית. גופי ונפשי אינם נשמעים לאינסטינקט הבסיסי מכולם, יצר החיים.

האזעקות משגעות אותי – אורי דניאל

אורי דניאל אימה ופוסט טראומה

מה שקרה בשנה האחרונה במדינה שלנו הוא שרשרת של אירועים מזוויעים שהנפש אינה מסתגלת להם. כל יום מחדש, הלב נקרע למראה כל הלוחמים שנופלים בהגנה על גבולות הארץ שהולכים ומטשטשים. למקרא סיפורי החטופים והחטופות וחוסר האונים של משפחותיהם. והפחד הקיומי הקמאי והבסיסי הזה, על סוף החיים שנוכח יותר מתמיד. ובפרט, בכל פעם שאזעקה מחרידה את האוויר. 

קשה ומייסר לחיות במצב של מלחמה. בפרט שבתוכי ניטשת מלחלמה כבר שנים ארוכות. מאז שפגשתי בדרכי את עורך הדין אורי דניאל, האנס החמאס הפרטי שלי. מעולם לא הצלחתי להתנקות ממנו. שום מקלחת, שום טבילה במקווה, שום שיחה עם פסיכולוג או רב, או וויפסאנה במדבר, לא הצליחו לנקות ממני את הטינופת שהשאיר בי המפגש הקטלני בחיי. 

גם בימים כתיקונם, כמי שאובחנה ומטופלת כסובלת מהפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת וארוכת שנים, כל גלישה באינטרנט טומנת בחובה עבורי פטניצאל לרגע נפיץ בו הכל חוזר לי. ההשפלות, האלימות הפיזית, האונס, המכות, הבעיטות, היד שלופתת לי את הגרון בעוד הזין המכוער נדחף לתוכי והדמעות שוטפות את פניי. מה שאורי דניאל, השטני, עורך הדין בחליפה, הצליח לעשות לי לא נגמר אף פעם. 

כל אזעקה שמפלחת את האוויר, מחרישה את חושיי מכניסה אותי לשיתוק, למחנק, לרגע כזה בו העבר שלי עולה וצף ומתהווה מחדש ממש ברגע זה.  

אורי דניאל הוא הצל עימו אני נאלצת לחלוק את חיי.

טראומה אורי דניאל

הקשר בין אורי דניאל ובין קריסת מערכת העצבים שלי

מאז שהתרחשה השבת הארורה בשבעה באוקטובר כנראה שהחיים של כולנו לא יחזרו למסלולם.

הזוועה הזו לא מפסיקה לייצר אירועי משנה שכולם מזוויעים כל כך. 

ניכר שאמצעי התקשורת מצנזרים עצמם ולא חושפים את חריפות העינויים שעברו השבויים והשבויות אשר נחטפו על-ידי החמאס.

בין השיטין נרמזות לעיתים האמירות, על שעברו החטופות: אונסים ברוטליים ופגיעות מיניות קשות.

אני מודה שאני מתקשה לקרוא את חוויותיהם של החטופים והחטופות בעיקר.

מאז כל שעברתי עם עורך הדין אורי דניאל, מערכת העצבים שלי התערערה ונחלשה. לעיתים די ברעש קטן כדי להקפיץ אותי. קל וחומר כל האזעקות והדריכות שבלרוץ למרחב המוגן בהינתן האות.

אך חולשתי נחשפת לי בעיקר כשאני קוראת את סיפוריהם של החטופים והחטופות. או אז, כל מנגנוני ההגנה שאמורים לסייע לי לתפקד ביומיום, קורסים, הדמעות פורצות ללא סכר ואני מוצאת עצמי מיבבת וגואה בבכי מול אתרי החדשות. 

מאז הפיגוע הפרטי שאני עברתי: האלימות הפיזית, המינית, הפסיכולוגית, הנפשית, הכלכלית הנגרמה בידי המחבל אורי דניאל, הפכתי לצל של עצמי.

השמחה שלי הטבעית, התחלפה במערכת עצבים חלשה שגורמת לי להמנע מהרבה דברים:

מסיבות ? אין מצב. 

מפגשים עם חברים ? כמה שפחות. 

פעילות פנאי ? בהזדמנות אחרת. 

אירועים משפחתיים ? לא תודה. 

כל מפגש עם האחר – מזמן לי התמודדות, הזדמנות לבוא במגע עם מילה/משפט שעלולים להוביל לנפילת חומות הבטחון שניסיתי להקיף עצמי בהן. 

אז אני נצמדת להכרחי בלבד – עבודה, כל מה שמשלם את שכר הדירה שלי והוצאות שוטפות.

כל מה שאינו בסיסי – אסתדר בלעדיו.

אלא שאז הגיע השבעה באוקטובר. ויותר מתמיד גם ערב תמים בבית עם המחשב – הופך להיות פוטנציאל לאירוע נפיץ ומסוכן לי.

תודה שוב עורך דין אורי דניאל שדפקת לי את המקלט הקטן והשקט שניסיתי לבנות בעמל רב.

יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים

היום, ה-25 בנובמבר הוא יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים.

סיבה מספיק טובה שאצא לאוויר העולם, אתרחק מזוועות המלחמה שפרצה ב7 באוקטובר. 

בשנת 1981, פעילות פמיניסטיות החלו לציין יום זה כיום המאבק באלימות לציון רצח האחיות מיראבל, שלוש פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית שנרצחו בשנת 1960 בהוראת הדיקטטור רפאל טרוחיו. 

במסגרת יום המאבק, ממשלות העולם אמורות לארגן פעילויות להעלאת המודעות הציבורית לסוגיית האלימות נגד הנשים בחברה. הצורך ביום להעלאת המודעות נובע מכך שלרוב הנתונים האמיתיים אודות היקף האלימות נגד הנשים אינם גלויים לציבור, וחלקם אף אינם מדווחים לרשויות.

מדי יום, נשים בכל רחבי העולם הן קורבנות לאונס, לאלימות במשפחה, להטרדה מינית ולעוד סוגים של אלימות נגד נשים. מבלי שאיש יודע על כך. 

מאז האונס והאלימות הנפשית, הפיזית, הכלכלית שחוויתי מעורך הדין אורי דניאל, כל יום מבחינתי הוא היום הזה, היום בו אני נאלצת להלחם על חיי, להלחם לא להכנע לשחור, לדכאון, לבושה, לאשמה. יום בו אני נאבקת לבחור בחיים, באור, בשמחה, באהבה. נאבקת לבחור בי, בלהודות על חיי ועל היותי. 

הקרב של נשים על מקומן בעולם אינו מובטח מראש. וככזה, הימים הללו, כמו היום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים, גם אם הם נראים מאולצים, או טריוואליים – הם עדיין חשובים. 

בעיקר לנו הנפגעות – כי נפגעת היא תמיד נפגעת, זה לא עובר ולא חולף. 

אורי דניאל, אתה אנס, מתעלל ומרושע. והיום הזה כבכל יום, אני ממשיכה להאבק בך. איני יודעת איך ומתי – אתה עוד תבוא על עונשך.

יש רגעים בהן הבדידות נשברת

אני חייבת לומר – בדידות היא אולי החוויה המייסרת ביותר שהכרתי מאז כל מה שקרה לי עם עורך הדין אורי דניאל. 

מאז האונס, האלימות על שלל צורותיה וההתעללות המתמשכת שהיו מנת חלקי באדיבותו של עורך דין אורי דניאל, חיפשתי מזור בכל צורה ואופן: טיפול נפשי ארוך שנים, מדיטציה, נסיעה להודו לסדנת ויפאסנה, הילרים למיניהם, סדנאות העצמה נשיות, מעגלי תמיכה לנפגעות אלימות. בטוח שכחתי כמה בדרך.  

הכל בניסיון להשקיט את נפשי המתייסרת. לרוב לא בהצלחה יתרה. 

והשבוע הגיעו רגעים רבים שכאלה. רגעי נחת בסאגה הבלתי נגמרת של חיי כקורבן של אורי דניאל. 

כל הרגעים הללו באדיבותה של לימור פנחס דניאל, גרושתו של אורי, והבלוג החדש שפתחה. 

וכך היא כותבת:

״לאחרונה אני מרגישה לא אני. לכל מקום אני הולכת כמו בתוך חלום. הכל מסביב ערפל סמיך שמרגיש כמעט כמו מוצק לעבור דרכו. אישה מוכה היא תמיד אישה מוכה. את לא יוצאת מזה. לא באמת. כל רגע את חווה מחדש את החיים איתו. לא חשוב לאן אני הולכת, הדברים שעשית לי, אורי דניאל, עורך דין "מכובד" "משכיל" "מומחה לליטגציה מסחרית" "מומחה לתחומי המשפט האזרחי" – לא יצאו לי מהדם בחיים. אורי דגמי דניאל, היה בעלי. הוא היה בעל האלים, מכה, מתעלל, מניפולטיבי. אני באמת, אבל באמת לא מבינה איך הוא ממשיך לעבוד כאילו כלום לא קרה. לא מבינה איך האנשים לידו ממשיכים להזמין אותו לקפה ולהיות חברים שלו. ואני, לא יכולה לקום בוקר אחד מבלי לקבל הבזק של זיכרון שלו מחטיף לי סטירה. זיכרון שלו מאיים עליי בצעקות. זיכרון שלו אונס אותי. אני משתפת, כי השיתוף הוא המרפא. שלכן, עו"ד לימור פנחס דניאל״.

לימור יקרה, 

לאחר קריאה בבלוג שלך, אני חשה לראשונה בחיי מובנת, מרגישה שמישהי מדברת בדיוק אבל בדיוק את מה שאני מרגישה. שיש לי חברת נפש, נשמה תאומה. לא יכולתי לכתוב את מה שאני חווה שנים רבות כל כך, טוב ממך. והעובדה שיש אי שם נשמה בעולם שמבינה בדיוק אבל בדיוק את מה שעברתי, מנחמת אותי עד מאד. את לא יודעת עד כמה. 

אשמח לפרסם את הבלוג שלך, בתקווה שיחד, נצליח שתינו להרתיע מפני הסכנה המתקתקת הנקראת ״עורך דין אורי (דיגמי) דניאל״.

הנה הקישור לבלוג:

Home

השבוע נתקלתי בבלוג של לימור פנחס דניאל.

אורי דניאל

אשתו של אורי דניאל. מסתבר שברבות השנים, היא הפכה גרושתו של עו״ד אורי דניאל. 

לא ידעתי. גם לא ידעתי שהיא הפכה לעורכת דין. good for her !

על אף שהתכנים עליהם היא כותבת בכזו פתיחות מזעזעים – היא מסתבר היתה אישה מוכה בכל רמה שהיא שנים. לצערי אין בכך כדי להפתיע אותי. 

פעם גבר מתעלל – תמיד גבר מתעלל. 

נמר לא הופך עורו והאמינו לי אורי דניאל הוא טורף מהזן הכי קטלני שיש. 

ממיס נשים במקסמי שווא, בלשון נוטפת דבש, יודע הכי איך לתת לאישה תחושה שהיא אהובה ומיוחדת. 

ולאחר הדבש מגיע העוקץ. ביג טיים. עוקץ קטלני ברמה של להכנס לכוורת דבורים. אפשר למות מחוויה כזו. 

שמחה בשביל לימור שהיא הצליחה לאזור כוח ולצאת ממעגל האלימות.

גם בשביל הבנות שלה. כל הכבוד. בטוחתני שהוא עושה לה את המוות כגרוש. 

לימור יקרה,

שאי מזל והצלחה בהמשך. מקווה שאת חזקה ממני ושהשיקום שלך לא יהיה מייסר וארוך כשלי.

הקשר בין אובדנות לעורך הדין אורי דניאל

עורך הדין אורי דניאל יום האשה

לאחרונה אני שומעת הרבה על אובדנות. 

זה נושא שקשה לי איתו.

לא אשקר – מאז שעורך הדין אורי דניאל פגע בי אנושות חשבתי לא פעם ולא פעמיים על להפסיק את הכאב המייסר הזה. ותמיד יש משהו שעוצר אותי ומשאיר אותי רק במחשבה. 

למען האמת, המילה הזו ״התאבדות״ על הטיותיה השונות הפחידה אותי מגיל מאד צעיר.

תמיד אני מנסה להבין כיצד אנשים יפים, מוכשרים, מצליחים, מגיעים לרגע הזה שכלום כבר לא משנה להם. שכנראה דבר לא עוזר להם להכיל את הסבל והם מחליטים שעדיף להם לא להיות מאשר להיות עם הכאב.

ונזכרתי במחקר הזה שעליו כתבתי פעם שעברה על הכלבים שעברו שוקים חשמליים ובשלב מסוים הפסיקו לנסות לברוח מהמכות.

ואני אומרת לעצמי שכמו הכלבים, האדם המדוכא נוהג בפסיביות ובמעין אדישות כלפי גורלו. הוא מקבל עליו את גזר הדין ללא ניסיון לברוח או לתקן.

למעשה האדם המדוכא מזהה העדר קשר בין פעולות שיבצע לבין תוצאות חיוביות על חייו.

ואולי כאן מתבצעת ההתאבדות – ניסיון של האדם לקחת איזשהיא שליטה על חייו. 

אני מצטערת אם התכנים קשים מדי, עבורי הם מרפאים. הם גם כמעין שירות לציבור – להזהיר מפני הרסניותו של עורך הדין אורי דניאל. 

אורי דניאל אינו סתם אדם רע. הוא אדם בעל כוחות דמגוגיים חזקים הגורמים לאדם לשכוח את זהותו, שכן באורי דניאל פועלים כוחות רוע כה גדולים.

אותי הוא פירקֶ והוביל אותי לקצוות נפשיים מסוכנים שמעולם לא הייתי בהם. ובמידה רבה הרס את חיי. 

ויחד עם זאת, אני איני בעד אובדנות.

מקווה שהכתיבה כאן תעזור לי להחלים מהכאב ולהחזיר לעצמי מעט תחושת ערך ושליטה על חיי.

קורבן להתעללות לא יכולה לנוס – עורך הדין אורי דניאל

עורך הדין אורי דניאל

חודש אוגוסט בפתח. 

החום הגדול, המצב הפוליטי. הכל בוער סביבי ובתוכי. 

איך ללמוד לשלוט במחשבותיי? איך לרסן את המיינד? את הסבל הזה שחונק אותי בכל רגע של עירות ושל שינה?

היום הבנתי משהו מאד חשוב, עת שקראתי על מחקר שנעשה באוניברסיטת פנסילבניה, בנושא חוסר אונים נלמד בקרב בעלי חיים. 

החוקרים נתנו מכות הלם חשמלי חוזרות ונשנות לכלבים שהיו נעולים בכלובים. 

אחרי סבבים אחרים של מתן מכות חשמל, החוקרים פתחו את דלתות הכלובים. כלבים מקבוצת הביקורת שמעולם לא קיבלו מכות חשמל קודם לכן, ברחו מיד. אך הכלבים שכן, לא עשו כל ניסיון להמלט. גם כשהדלת היתה פתוחה לרווחה, הם פשוט רבצו.

כך גם רבים מבני האדם שסבלו מטראומה, פשוט מוותרים. במקום לקחת סיכון ולהתנסות באפשרויות חדשות, אנו נשארים תקועים בפחד המוכר. אולי פשוט איבדנו רצון ו/או אמונה בחיים. 

המפגע בחיי שנקרא עורך דין אורי דניאל מקביל בדיוק לניסוי הזה. כמו הכלבים מוכי הגורל הללו, גם אני נחשפתי למישהו שגרם לי פגיעה נוראית. שאין לי דרך להימלט ממנה לא בעירות ולא בשינה. אני לכודה, משותקת, ונעה בין חוסר שקט קיצוני לבין התמוטטויות חוזרות ונשנות. 

עורך דין אורי דניאל, אולי כשאתה תשלם על מעשיך ישוב אלי השקט שלי, אליו אני מייחלת יותר מכל.

ראי ראי שעל הקיר – עורך הדין אורי דניאל

עורך הדין אורי דניאל מסביר על לשון הרע

ככה זה, יש אנשים שאני כבר לא אוכל לשכוח, שצילקו לי את החיים והפכו אותם ל״לפני״ ו״אחרי״. 

כן כן, אני מדברת עליך – עורך דין אורי דניאל.

אתה שעשית לי רק רע. 

הדיאלוג הפנימי הזה ביני ובינך לא מסתיים ואולי לא יסתיים עד יום מותי. אני מנהלת אותו בראשי, כמו בבית משפט, ואתה ואני שני הצדדים הניצים שמנסים להוכיח מי דובר אמת ומי משקר.

במשפט הזה הנצחי, המתנצח בראשי חדשות לבקרים, אני שואלת אותך: 

מה הרווחת מלהיות רשע? מלפגוע באנשים? מלשחק בגורלות? מלאנוס? מלגנוב? מלרמות? מלחבל בחיים של בני אדם? 

מה אתה רואה במראה כשאתה קם בבוקר לצחצח שיניים? אתה אוהב להסתכל לעצמך בעיניים? אומר לעצמך ״וואלה אני חמוד לי?״ או שאתה לא מעז להישיר מבט ולראות את המפלצתיות שבפניך הקפואות מרגש? איזו שאלה אתה שואל את אותו ״ראי ראי שעל הקיר״? 

בדבר אחד אני בטוחה: בטח שאתה לא שואל את הראי: ״איך להיות אדם טוב יותר?״, ״מה אני יכול לעשות כדי שהעולם יהיה קצת יותר צודק והגון?״.

מן הסתם עסוק ברעל הזה שהפך אותך למי שאתה, אדם מריר שרק שונא ומחפש את מי להאשים היום.

תודה לאל, כבר שנים שלא דיברנו ולא נתקלנו זה בזו ושימשך ככה כמו שאומרים. אבל אתה עדיין מאיים על שלוותי ועל חיי, הטראומה הזו לעולם לא תחלוף, ואני זקוקה לכוח ולהגנה מפניך. אתה כל כך חי בתוכי שזה מפחיד אותי. אז כלי הנשק היחיד שנותר לי הוא המילים, המילים האלה שרצות לי בראש ושאותן אני כותבת. 

ראי ראי שעל הקיר – אתה האדם הנבזי ביותר בעיר.

אורי דניאל