אורי דניאל לשון הרע

אז הנה עוד אנס יוצא להתחיל את דרכו החדשה בקרוב.

אלון קסטיאל שסימם ואנס עשרות נשים, מרביתן אגב לא נכללו בכתב האישום מסיבות כאלו ואחרות (או במילים אחרות כסף קונה עורכי דין טובים) עמד מול ועדת השחרורים של בתי הכלא, הביע חרטה והופ הופ טרללה – קיצרו לו בשנה (השליש שעוד נותר לו).

וועדת השחרורים דואגת לשלומו של מר קסטיאל אבל מי דואג לשלומן הנפשי של קורבנותיו?

 

פעם אחת ולתמיד – אפשר להחלים ממחלות אבל מאונס לא ניתן להחלים. שלומה של אישה שנאנסה לעולם לא ישוב להיות כשהיה. אונס הוא לא רק חדירה אל הגוף, הוא גם פלישה אל הנפש, הזיכרון, הדימיון, המחשבה, הרגש וכל מוקד חושי אשר מסייע לנו לתפוס את המציאות.

מי כמוני יודעת את זה – אורי דניאל, עורך הדין שאנס אותי, נוכח בכל רגע של חיי. הוא נוכח כשאני לבד, נוכח כשאני עם משפחתי, חבריי, בביתי, בסופר השכונתי או במקום עבודתי. הוא ואני כנראה נהיה ביחד לנצח. בטוב וברע. ללא שום וועדת שחרורים שתקצר את עונשי. ואז אני תוהה אבל רגע מה בעצם היה חטאי????

 

לאחר לחץ ציבורי, החליטה פרקליטות המדינה לערער על ההחלטה לשחרר את אלון קסטיאל. כולי תקווה למען הנשים הללו שזעקתן תשמע.

 

השבוע תהיתי האם יש פרופיל לאישה שנאנסת.

שאלתי את עצמי – מה היה בי שגרם לעורך הדין אורי דניאל להתמגנט אלי, לחדור אל חיי, להחליט ברגע מסויים שאני ״האישה של חייו״ ואז ברגע שזה בשלל שלו – להתעלל בי נפשית ומינית ואף לאנוס אותי?

או במילים אחרות – מה היה בי שהפך להיות קורבן, טרף לזכר אלפא אכזרי, אלים מילולית, נטול רגש וחמלה, מוסווה בעור רך של כבשה ובעל מתק שפתיים של משורר. כל מה שאישה יכולה לחלום עליו – גבר כריזמטי, בעל אינטלקט חד וכושר ניתוח נדיר ויחד עם זאת, שובב, מפתיע, נלהב ורגיש. כן כן, לחלוטין חשבתי שהנה זהו גבר חלומותיי.

אלא שהחלום הפך לסיוט.

ואני קמה כל בוקר עם השאלה המנקרת הזאת: ״למה?״ ״מה היה בי שהפך אותי לטרף הזה, החלש, הפגיע?״.

איני רואה עצמי אישה ״חלשה״ או אדם ״חלש״. כן, כמובן שיש בי חולשות, כבכל אחד. אבל בכל זאת – לא כל אישה עברה ועוברת (כי זה אף פעם לא מסתיים) התעללות קודחת, כואבת שכזאת.

השאלה הזו שלא נתנה לי מנוח, הובילה אותי לחקור את הנושא – ואז התחלתי להתנדב במרכזי סיוע, להקשיב למאות נשים ונערות שנפגעו, שתומתן הושחתה, שזעקתן נכפתה בכף יד חזקה או שקפאה היכן שהוא בעומק חללי הבטן. האם יש משהו משותף ביניהן? ואני חושבת שהבנתי שאין פרופיל לאישה שנפגעה. שזה פשוט יכול לקרות לכל אחת.

ועדיין…. מחפשת שקט לנפש הסוערת. מחפשת לנתק ממני את הצל של חיי, הצל בעל הפרצוף והקול המלטף והאכזרי של אורי דניאל, עורך דין, המסתתר בתוך גלימתו השחורה של ״איש הצדק״.

וכל בוקר, מזה שנים, מנסה לסלוח לעצמי. מנסה לסלוח. מנסה.

 

ביומיים האחרונים, הארץ גועשת בעקבות ראיונותיה של השופטת הפלילית לשעבר אתי כרייף באמצעי התקשורת.

תזכורת קצרה, הפרשה שזכתה לכינוי ״מין תמורת מינוי״ בינואר 2019, התפוצצה כאשר טלפון נייד ישן של אפי נווה הגיע לידיה של הדס שטייף, החומר הועבר לידי חוקרי להב 433 בחשד שאתי כרייף קיימה מערכת יחסים אינטימית עם אפי נווה, יו"ר לשכת עורכי הדין ומי שהיה בזמנו המושך בחוטים בוועדה למינוי שופטים, ועם חברו הקרוב, עורך הדין אורי דניאל, כדי לקדם את מינויה לשופטת. 

בדצמבר 2019, זימנה פרקליטות מחוז מרכז לשימוע את אפי נוה ואת כרייף, שופטת בית משפט השלום בנתניה דאז. בהתאם להחלטת פרקליט המדינה שי ניצן, הוחלט כי השניים יואשמו בשוחד בכפוף לשימוע, בזמן שלנוה יוחסה גם עבירת מרמה והפרת אמונים, בעוד לכרייף יוחסה השמדת ראיה בחקירה. בסופו של דבר החקירה הפלילית נסגרה. אם כי השופטת כרייף וכן אפי נווה, שילמו מחיר יקר ואיבדו את תפקידם ומעמדם הציבורי.

עו״ד אורי דניאל, הצליח גם הפעם באמצעות יכולת התחמקות יוצאת דופן, לחמוק מעונש ומביקורת התקשורת. 

אחרי שתיקה ארוכה, ודווקא כשנראה שהפרשה החלה להישכח, החליטה השופטת בדימוס להתראיין על החקירה הפלילית שלה, היא לא חסכה ביקורת ממערכת אכיפת החוק, דחתה את הטענות לפיהן עברה עבירות פליליות ובעיקר ניסתה לזרוק בוץ נגד המערכת אשר בעבר כה רצתה להשתייך אליה.

פרשת ״מין תמורת מינוי״ וראיונותיה של השופטת בדימוס, כנראה משקפים יותר מכל את תופעת ההידרדרות העמוקה של מערכת המשפט הישראלית. וגם את אופן ההתמודדות הנפוץ במחוזותינו….  הפיכת כלומיניקים ופושעים לטאלנטים תקשורתיים.

מה בער לאותה שופטת בדימוס להתראיין?

לדבריה של כרייף, "מבחינתי יש אמירה שחייבת להיאמר, "חטאת? מעלת באמון שניתן לך? לא צריך לתלות אותך על העץ הכי גבוה. תליתם אותי על המוקד? אנסתם אותי בציבור? מישהו צריך לדעת שזה לא בסדר. אף אחת לא צריכה לפחד. בגלל זה אני כאן".

האומנם כבוד השופטת בדימוס כרייף? אף אחת לא צריכה לפחד? בגלל זה באמת התראיינת? 

תרשי לי להיות ספקנית כבוד השופטת כרייף שהשתדלותך להציג עצמך כתמימה, או שאזרת עוז להשיב מהלומה נשית לאלה שדרכו עליך הם אכן שהובילו אותך לכורסת המרואיינת. ולא מסע יחסי ציבור לניקוי שמך, אשר תוזמן בדיוק לשבוע שבו שיגרת לפרקליטות מכתב התראה לפני תביעה במיליון שקלים.

לפחות חשפת השופטת בדימוס כרייף את עיוותיה של המערכת ובפרט את היותה מערכת שוביניסטית הפוגעת קודם כל בנשים. 

אכן תמונת מצב עגומה לינואר 2022 כפי שהיתה בינואר 2019.

או במילותיו של קוהלת : ״הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל…דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת…וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ… מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״

 

מזמן שלא ראיתי סדרת טלוויזיה שהשפיעה עליי כל כך. סדרה המעלה לסדר היום נושא חשוב כל כך – האם הנגישות לצדק שווה לכל אזרחיה? נשים וגברים, עניים ועשירים? והאם בכל נושא הנגישות מתקיימת – למשל אונס ופגיעות מיניות?

״אנטומיה של שערורייה" היא סדרה חשובה לכל אדם שרוצה לחיות בחברה טובה יותר, שמציפה את הנושא הזה בצורה משכנעת ביותר.

ג'יימס ווייטהאוס הוא פוליטיקאי מבריק ומבטיח, שר בממשלה, איש משפחה מושלם, עם אישה מושלמת, בן המעמד הגבוה, חברו הטוב של ראש הממשלה. אלא שהאידליה מתנפצת כשעובדת במשרדו חושפת כי השניים ניהלו השניים רומן לוהט, ולא רק זאת אלא שלאחר שהסתיים הרומן ביניהם, אנס אותה השר במעלית.

מעבר לדרמה האנושית, הסדרה מבקשת לחשוף את זכויות היתר ויתרונות הגברים בני המעמד הגבוה הלבן על פני הנשים, בני המעמד הפשוט, שעמם נמנית הנאנסת.

מבלי לעשות ספויילר גדול במיוחד, הסדרה מראה כי הצדק לא נמצא בבתי המשפט אלא עשוי להימצא בידיים של בני אדם שמעיזים להתפכח מאשליות, לצאת מאזור הנוחות של האגואיזם שמביא רק לחולשה וללכת עד הסוף עם מחויבות אתית ומצפונית כלפי החברה.

 

בתקווה שלימור, אשתו לשעבר של עורך דין אורי דניאל קוראת את דבריי, פוסט זה מוקדש לך.

אנשים רבים שאני פוגשת, אפילו אנשים שמהווים חלק מהמעגל המשפחתי והחברתי הקרוב שלי, אומרים ״שימי מאחורייך את האונס, המשפט, האימה״, ״תשכחי מאורי דניאל״ ״תחליפי דף בספר החיים שלך״, ״המשיכי הלאה״, ״שנים רבות וטובות עוד לפנייך״…. ועוד משפטים ברוח הזו.

ואני רוצה היום להגיד לכל אותם אנשים שאני יודעת שאתם אוהבים אותי, שאתם רוצים בטובתי, אבל שאינני יכולה. וכל המשפטים מלאי הכוונות הטובות הללו, רק מרחיקים אותי מכם.

יש שריטות וכאב שלא ניתן לרפא. לא משנה כמה טוב אנסה. שהופכים רגע בחיים לרגע נצחי שלא מתחלף ברגע שבא אחריו, כמו אצל אחרים. 

השבוע יום הזיכרון. מדינת ישראל מתייחדת עם אלפי חיילים שנפלו בקרב בשם ההגנה על המולדת.

אני חושבת בלב כואב על כל אלפי האמהות והאבות שפתחו את דלתם ביום בהיר אחד, ושם ניצבו היו חיילי קצין העיר, נושאים בפיהם את הבשורה המרה מכל, זאת שתחרב את חייהם. 

השבוע הכאב הזה על מות יקיריהם מקבל העצמה ממלכתית. אבל זהו רק רגע סימבולי, כי יש רגעים שלא משנה כמה טוב ושמחה נחווה אחריהם, הכאב והחורבן גדולים מדי.

יום הזיכרון של המשפחות השכולות נחווה באופן פרטי ביומיום, צובע כל, מין כאב עמום שאיתו הולכים לישון ואיתו קמים בבוקר ואיתו מכינים כריכים לבית הספר הולכים לעבודה. וחוזר חלילה. 

גם קורבנות אונס הן חללים, נושאים בתוכם ריק, חלל שכואב כל כך.

אז בבקשה, בני משפחתי האהובים, חבריי היקרים, אנא הבינו שמילותיכם הן מילות סרק שאינן מנחמות אלא רק מכאיבות ומערימות הר המרחק בינינו, שכן המשפטים האלה ״שימי מאחור״ גורמים לי להבין שאינכם מבינים אותי.

כמו שלאם שכולה או לאב שכול, לא הייתם מעיזים להגיד ״שימו מאחור״, נכון?

אורי דניאל הוא יום הזיכרון הפרטי שלי ולהבדיל איני באמת יכולה לחלוק אותו עם איש.

השבוע רתח דמי. בפעם האלף קיבלתי הוכחה לכך ששוב הופקרנו, אנחנו הקורבנות. 

צפיתי בכתבה בחדשות 13 על כך שבבריטניה שוחררו 870 אנסים בשנתיים האחרונות, במסגרת איזשהו פרוייקט שיקומי שנועד מלכתחילה עבור פשעים קטנים כמו גניבה מחנויות.

עד שמשטרת בריטניה החליטה שמה שטוב לגנבים מחנויות טוב גם לאנסים, מציצנים למיניהם, ואפילו פדופילים. כן, עבור משטרת בריטניה פגיעה בילדים היא פשע מינורי, וחמישה פוגעים בילדים שוחררו במסגרת תכנית קהילתית זו ש מאפשרת לעבריינים מורשעים לבקש סליחה ולשוב הביתה. בלי כלא, בלי כלום. מדליק לא ? איזה מימד של הרתעה והגנה מספקת המערכת כלפי החלשים בחברה? אנסתי ואז אבקש סליחה ופשוט יתנו לי ללכת חזרה הביתה ל five o'clock tea. 

בהחלט שווה להיות אנס בבריטניה. אבל מי שחושב שהדשא של השכנה הבריטית ירוק יותר טועה.

ישראל היא גן עדן לאנסים אפילו יותר. על פי דו"ח שפרסם ארגון מרכזי הסיוע בנובמבר 2021 80% מתיקי עבירות המין וההטרדה המינית נסגרו ללא כתב אישום. 97% מהעררים על החלטות אלו נדחו. מה שאומר שבישראל עברייני מין מתחמקים מעונשי מאסר באופן כמעט קבוע. 

שווה להיות אנס בישראל.

למשל אורי דניאל, עורך דין בעל משרד עצמאי, שאנס אותי והתעלל בי נפשית, באופן לא פחות חמור, יצא ללא פגע. בהיותו עורך דין מקושר ובעל יכולת אסטרטגית וורבלית פנומנלית, הוא רתם את מערכת אכיפת החוק לצידו ומעולם לא בא על עונשו. הוא ממשיך לעבוד ולנהל משרד עצמאי, יש לו בת זוג, ילדות, חיים פעילים. הכל סבבה. 

מה שזה עשה לי/עושה לי עדיין? יומיום שעה-שעה? את מי זה מעניין. מה זה חשוב. הרי אני סתם אישה, בלי שם חשוב, בלי טייטל, בלי קשרים או כסף רב. סתם אישה. אם תעברו ברחוב אפילו לא תבחינו בי. גם לא רוצה שתבחינו בי, אולי ככה לא אפגע שוב.

חשבתי אחרי הכתבה, הפוגע מבקש סליחה וחוזר הביתה. והכי קשה לי שאין לי ממי לבקש סליחה אבל אני עדיין לא באמת חזרתי הביתה. גם אני מתה לבקש ממישהו סליחה ולחזור הביתה, לרגעים של תום ואמונה בטוב וביופי של החיים, לפני שפגשתי את עורך הדין אורי דניאל. 

לקריאה נוספת:

עם הפנים לחגים

לפני חצי שנה בערך, רעשה הארץ שסוכן הדוגמניות שי אביטל הואשם באונס והטרדת נשים רבות. אחת הבחורות המרשימות שיצאו בגלוי ואמרו "שי אביטל הטריד אותי מינית, המשטרה שלחה אותי הביתה״ היא גל גברעם. 

העיסוק בנושא בתקשורת יכול להוות בשביל חלק מהאוכלוסייה סוג של רכילות, אך אצל חלק מהאנשים, דיון זה פוגש רובד נפשי כאוב ופצוע. אתמול קראתי שאותה בחורה אמיצה פירסמה שהיא מתמודדת עם דיכאון. 

בראשית שנות השמונים נערך בארה"ב סקר בקרב מאות נשים שנבחרו באקראי. נמצא שאישה אחת מכל ארבע נשים נאנסה, ואחת מכל שלוש נשים הייתה נתונה לפגיעה מינית בילדותה. אי אפשר להאמין כמה נשים נושאות בחובן את הסכנה הזו של הדכאון, האויב השחור הזה המכרסם בלב, המוחק את כל הזכרונות הטובים, את כל החלומות, התקוות, האהבות. דכאון הופך את האדם לצל שחור וקודר של עצמו.  

מי כמוני מבינה את גל גברעם. החשיפה התקשורתית מעלה מרבצם זכרונות שהיו קבורים עמוק ולא עוד: כל אזכור של הנושא יכול להוות טריגר להצפה רגשית, שיכולה להיות לא מובנת לצופה מהצד. 

הדיון הציבורי פוגש רובד פרטי. ברגע שההדים סביב נרגעים, פתאום המרחב מתפנה והכאב מציף. 

קראתי שהאשמה עצמית אחרי אונס הינה גורם המנבא התפתחות של דיכאון שנים לאחר הפגיעה. זה נושא שאני מתמודדת איתו הרבה. כמה כבר לא האשמתי את עצמי: שהאמנתי, שנתתי צ׳אנס למרות שחשתי סימני מצוקה, שלא עזבתי בזמן, שהייתי חלשה, שלא הייתי מחוברת לעצמי…. שפטתי את עצמי בכל כך הרבה מילים, שנאתי את עצמי, קיללתי ובכיתי אוקיינוסים של דמעות. 

לא עזר לי. לאט לאט אני מנסה להציף את ההאשמה העצמית הזאת, לטפל ולהשקיט אותה. האשמה שהיא המשך ישיר של הפגיעה, אולי אם נהיה מודעים לכך, נוכל לאבחן ולטפל באותה אשמה סמוך לטראומה ובכך לנסות ולמזער את הנזק שנגרם.

ואם גל גברעם במקרה תגיעי לקרוא את המילים שלי: דעי לך שאת לא לבד. בסופו של דבר כל האנסים והפוגעים וביניהם אורי דניאל, שי אביטל ואחרים ישלמו על העוול הנורא הזה שעשו. 

אז בסדר, היום יום האישה הבינלאומי. מזל טוב. 

כולם אוהבים לדבר על כמה התקדם מעמדן של נשים בעולם ועושים כתבות על נשים מרשימות במגוון תחומים ממנכ"ליות בכירות במשק ועד לשרות בממשלה; מנשות הייטק ועד דמויות בולטות בתקשורת, בעולם האוכל ובמוזיקה. נחמד.

אבל מה קורה עם כל הנשים שנמצאות בתחתית החיים? איפה אותן נשים שנרמסו על-ידי פרטים ועל-ידי החברה? איך עוזר לנו יום האישה לציין את רצח הנשים בעולם ? ואיך הוא עוצר את הרצח הבא? את האונס האורב בברים, בסימטאות, בעבודה ? את ההטרדות המיניות בעבודה? 

מצטערת לא רואה סיבה לחגוג. הכאב גדול מדי וההתחסדות אפילו לא התחילה להסתכל לעצמה בפנים. נשים עדיין מודרות, לא נשמעות, מתויגות בקלות כ״היסטריות״, ״מגזימות״, ״לא ריאליסטיות״. קולו של הגבר עדיין רם וברור יותר מזה של אישה.   

חברה אתמול ציטטה משפט של הסופר גבריאל גרסייה מרקס: ״אני למדתי שלאדם יש זכות להסתכל על אדם אחר בהתנשאות מלמעלה, רק כשהוא מתכוון לעזור לו לקום״.

לצערי עדיין העולם הגברי מסתכל על נשים מלמעלה. ולא עוזר לאיש לקום. העולם הגברי הזה עדיין שולט בכל תחומי החיים: הכלכלה, הפוליטיקה, האומנות, ההיסטוריה, הפסיכולוגיה, הרפואה. והרבה יותר מפחיד מזה שולט ומעצב את צורת החשיבה הכה גברית של כולנו, נשים וגברים. 

המאבק של נשים על מקומן בעולם עוד בחיתוליו. כל מי שחושבת אחרת, משלה את עצמה. 

אני חווה זאת יום יום על בשרי. 

הסיפור שלי פשוט: אורי דניאל, עורך דין כריזמטי שהכרתי, הצליח לתעתע בי לאורך תקופה, השפיל אותי, שיקר לי, סימם את הנפש שלי, רדה בי, גרם לי להרגיש כמו האפס הכי גדול עלי אדמות,  ולבסוף כשהייתי הכי מעוכה וחלשה – אנס אותי. כך נוהגים גברים ללכוןד את קורבנותיהם. וכשהעזתי לאחר שנים להגיש תלונה במשטרה, אנס אותי שוב והפעם בנוכחות השוטרים וכל ממסד אכיפת החוק הגברי. 

אז מה בא לי לברך ליום האישה הבינלאומי? 

באו נרד מהפומפוזיות ומהכתרות שיקריות. 

זה מאבק יומיומי, תלוי רק בנו, בכל אחד ברגע נתון כשנתקל באלימות מכל סוג, בעוול ובחוסר צדק – שלא נשתוק ונגיד עד כאן, תעצור. ואז נוכל באמת לחגוג.