אורי דניאל משפחה

אתמול היה לי מפגש עם נערה צעירה בת 19. לא מזמן התגייסה לצבא, מורה חיילת, מלאת אידיאלים ורצון לתרום לעולם, לשנות משהו, לעשות טוב. 

היא הזכירה לי את עצמי בצעירותי. לפני המפגש הפטאלי הזה עם אורי דניאל, ששינה את מהלך חיי, לפני כל השנים הרבות שקפצו עליי והכפיפו את קומתי.  

הוקסמתי מנערה צעירה זו, בעלת הנפש הרכה, כל החיים פרוסים לפניה, עם זוג עיניים גדולות המביטות בריכוז ובפליאה אל העולם, וחיוך שמתחיל מעומק הלב ומסתיים בגומות חן המעטרות את לחייה כאבני חן נדירות.

חשבתי על הוריה שבוודאי עמלו כה רבות לגדל פרח בר נדיר שכזה. ועל האחריות ההורית שלא מסתיימת לעולם, הדאגה שהם בוודאי חווים כשהיא עושה את צעדיה הראשונים בעולם המבוגרים.

קיוויתי שלא תיפול על טורף, כפי שקרה לי, שיקרע את גופה ונפשה הרכה לגזרים. שישאיר אותה ככלי ריק הממתין להתמלא מחדש, לשווא שהרי הוא כבלון מחורר. 

עורך הדין אורי דניאל הוא מחבל אשר יצר מגה-פיגוע בחיי. 

וכל שנותר לי הוא לחיות בצללים, לנסות לשחזר את מי שהייתי לבלי שוב.

 

אני עדיין תחת החלחלה של הסיפור של סוכן הדוגמניות שי אביטל.

מקריאה של כתבות בנושא עולה מסקנה אחת – כולם וכולן ידעו ושתקו.

ללא ספק זוהמה עמוקה כזו לא צומחת בחלל ריק, החברה מעבירה מסרים מאד מבלבלים לגבי עבירות מין ולגבי היכן עובר הקו של המותר והאסור. 

לפי נתוני הפרקליטות ומרכזי הסיוע, 92% מתיקי האונס שבהם התקבלה החלטה אשתקד, נסגרו ללא כתבי אישום. ברוב התלונות המוגשות למשטרה בגין עבירות מין לא מוגש כתב אישום והן נסגרות לרוב מחוסר ראיות. 

ברוב המקרים של עברייני מין סדרתיים – קשר של שתיקה מאחד יחידים, משפחות ומעגלים חברתיים רחבים יותר כמו במקרה של שי אביטל. קשר של שתיקה שכזה הוא שיתוף פעולה עם הפוגע נקודה. 

איך תוכל המשטרה ומערכת אכיפת החוק לבצע את תפקידה ? לייצר מימד של הרתעה, להביא לענישה חמורה יותר?

למה אנשים לא מדברים? השתיקה מטפחת את הפגיעה וגורמת לעברייני המין להיות שאננים וזחוחים וחוצפנים יותר ויותר. 

שמחה מכל ליבי שהקורבנות של שי אביטל הולכות לישון קצת יותר בשקט.

אבל עורך הדין אורי דניאל שפגע בי ובנשים נוספות ממשיך להגיח עם הטלפיים המטונפים שלו ליומיום שלי, ללילות שלי, למשוך אותי אל תהומות הדיכאון, חוסר האמון באנשים, חוסר האונים.  

כמו גם קורבנותיהם של פוגעים נוספים.

אני שואלת עד מתי ?

 

אתמול בערב עשיתי עשיתי משהו שאיני נוטה לעשות כבר שנים: בינג׳ חדשות. 

באינטרנט, ברדיו, בטלוויזיה – גמעתי את כל הדיווחים אודות מעלליו של סוכן הדוגמניות שי אביטל בעקבות מעצרו באמסטרדם. כמו שנאמר – הגיע הזמן. 

צפיתי בעדויותן של עשרות נשים, גלויות ונסתרות פנים ונדהמתי, לא יכולתי להפסיק לצפות. זה עשה לי רע כל כך, בחילה פיזית שמתחלפת בהתפרצות בכי היסטרית וחוזר חלילה. ועדיין לא יכולתי לעשות כלום ולהתנתק מסיפוריהן. ניסיתי ושוב אך נמשכתי להבין איך לעזאזל קורים פשעים כאלה, כשכל העולם יודע ומחריש. מזדהה כל כך עם הנשים הללו, עם הכאב הזה שלא נגמר. 

 

לא יכולתי שלא לחשוב למה הבחור הזה צריך להטריד נשים – הרי הוא באמת חתיך וכריזמטי ומצליח ומסתובב ברחבי העולם… אבל לא, הרי אין לזה שום קשר לשום אחד מהדברים שציינתי ובטח שלא לתשוקה מינית אלא לרצון פרוורטי לכבוש בכוח, באלימות, הפחדה והשפלה. 

גברים שכמוהו, כמו אורי דניאל, הינם טורפים שמונעים מכוח אפל המגיע ממחשכי הנפש והשנאה ולא מאהבה. 

מקווה שמשטרת ישראל תצליח להושיב אותו שנים רבות מאחורי ברזל ובריח ושגם יומו של עורך הדין אורי דניאל יגיע לתת את הדין על מעשיו החמורים לא פחות. 

https://www.ynet.co.il/entertainment/article/hylmo2n0q

לקריאה נוספת:

החליל של אורי דניאל

 

"ברגע שגיליתי שאחותי המשותקת נאנסה על ידי עובד זר שעובד בניגוד לחוק במעון הודעתי להנהלת המעון על האירוע", אומר אריאל, אחיה של נ'. "לצערי, מאותו הרגע התחוור לי כי המערכת כולה, מאחרון העובדים במעון ועד שר הרווחה, גרועים מהאנס".

כך פורסם השבוע בידיעה על נכה בת 42 שסובלת משיתוק מוחין מלידה, מרותקת לכיסא גלגלים ומתגוררת במעון לנכים טוענת כי אחד העובדים הסיעודיים במקום תקף אותה מינית בעת משבר הקורונה.

הנפגעת עדכנה את אחיה בנעשה וזה מיד הודיע לפסיכולוגית המעון על האירוע ודרש שהמעון ייקח את האחריות להגיש תלונה במשטרה. התשובה לה זכה היתה שהמעון יתחקר את האירוע בכוחות עצמו.

האח התלוננן למשרד הרווחה שחייב את המעון מיד להגיש תלונה במשטרה. ומה קרה אחרי שהמעון הגיש תלונה? המשטרה צלצלה לנפגעת ודרשה שתגיע לתת עדות. הקורבן השיבה למשטרה שהיא משותקת וביקשה שיגיעו אליה. בקשתה נדחתה והיא נאלצה להגיע בכוחות עצמה, על כיסא הגלגלים לחקירה המשטרתית.

בסופו של דבר, המשטרה הגישה את ממצאיה לפרקליטות שסגרה את התיק מחוסר אשמה.

 

אחיה של הנאנסת טוען שעד היום המעון מתנכל לה ולקרוביה באופן מביש ומקומם ואף נמנעת מהם כניסה למעון: ״מאז הבנתי כי אני יוצא למלחמה חסרת פשרות בהנהלת המקום. אחותי עוד יודעת לדבר, עצוב לי לדעת מה עובר על הדיירים שאינם מסוגלים לדבר".

 

ליבי ליבי אל אישה זו ואל משפחתה.

שוב מתחוור שאנסים אינם באמת מסתכנים בעונש כשהם דנים את קורבנותיהם לחיי סבל ומשדרים את המסר לנאנסות שעדיף לשתוק מלהסתכן בהשפלה ובגינוי חברתי ארוך שנים.

 

לראייה הסיפור האישי הכואב שלי: עורך הדין אורי דניאל אנס וגם ירש את כל משאביי הנפשיים והחומריים.

המסקנה העצובה, בימינו אנו, אוגוסט 2022, המערכת תמיד תגן על בניה גם במחיר גינוי קורבנותיה.

לאחרונה הצטרף לשורות הסופרים בישראל אדם רב פעלים ונכבד ביותר, מדובר בלא פחות מאשר נשיא המדינה לשעבר משה קצב. אכן אירוע מרגש ביותר.

הספר נקרא: ״משה קצב – זיכרונותיו של נשיא המדינה״ – כאילו לא מדובר באנס מורשע וטורף מיני סידרתי אשר השתמש בתפקידו הרם וכוחו כדי לפגוע בנשים. אסיר אשר השתחרר בשחרור מוקדם מהכלא, מבלי שמעולם לא טרח להתנצל או להודות במעשים שלו.

אין סוף לציניות ולמנגנוני ההכחשה של פסיכופתים תאווי כבוד ושררה שכמותו.

וכמי שנאמן אך ורק לכבודו החולני, מתבקש שבצאתו מהכלא הוא יישב לכתוב את קורות חייו, משלב אותם עם גורלה של הארץ הזאת, וכמובן משתלח בכל העולם הפוליטי, התקשורתי, המשפטי ובראש בראשונה בנשים אשר העזו להתלונן נגדו.

זוהי תופעה מסוכנת ביותר. גם אנסת וגם ירשת ? בקלות ! בפרט כשאתה נשיא לשעבר שיכול לצאת מהכלא ולרוץ לספר לחברה׳. שיהיה ברור – גם גברים בלי כוח יכולים לפגוע בנשים, בזה אין ספק. אבל לאנשים עתירי כוח, כסף והשפעה דוגמת הנשיא לשעבר משה קצב ועורך הדין אורי דניאל קל הרבה יותר להפעיל מנגנוני שליטה והפחדה כלפי קורבנותיהן.

ישראל תמונת מצב 2022: לפחות שני אנסים שמסתובבים חופשי בעולם מבלי להרגיש שעשו דבר שלילי. זה מפחיד. 

מערכת הצדק משחררת לחופשי אנשים מסוכנים מבלי שהיא מייצרת בהכרח הכרה בקרב פושעים משוחררים בעוול שגרמו לקורבנותיהם.

לקריאה נוספת:

דיאלוג מהתחת

״משולש הדרמה של קרפמן״ הוא מודל של אינטראקציה אנושית הרסנית שיכולה להתרחש בין אנשים בעימות, שנכתב על ידי הפסיכולוג האמריקאי סטיבן קרפמן.

במשולש ישנם שלושה סוגי תפקידים הרסניים: המושיע, התוקף והקורבן.

כל תפקיד מייצג עמדה פסיכולוגית סמויה אשר לה מניע ואג׳נדה. עמדה פסיכולוגית לגבי אחריות אישית, ויחסי כוח בין הפנים לחוץ.

משולש הקורבן משחזר באופן לא מודע סוגיות כואבות ומכאיבות של הילדות המתעוררות לחיים והיוצרות בושה: אמונות מכאיבות על עצמנו ועל העולם המשאירות אותנו לכודים בתוך גרסה כובלת של המציאות.

 

תפקיד הקורבן: הקורבן מבקש לשכנע את עצמו ואת אחרים שהוא חסר אונים ואינו יכול לעשות דבר כדי לשנות את המצב. מטרתו: הימנעות משינוי אמיתי או הימנעות מהכרה ברגשותיו: הקורבן מרגיש נרדף, מדוכא, חסר תקווה, חסר אונים, בושה, ונראה שאינו מסוגל לקבל החלטות, לפתור בעיות או להגיע לתובנות.

 

תפקיד המושיע: המציל, זה שנמצא שם להציל קורבן במצוקה. תפקיד ההצלה מאפשר הימנעות מבעיות אישיות במסווה של דאגה לצרכיו של הקורבן. ממוקד במישהו אחר, זה מאפשר למושיע להתעלם מהחרדה והבעיות של עצמו. ומשאיר את הקורבן תלוי וחסר אונים.

 

תפקיד התוקף: שולט, מאשים, ביקורתי, מדכא, כועס, סמכותי, נוקשה ועליון. נמצא בהכחשה מוחלטת לגבי שיטות האלימות וההאשמה שלו.

 

לכאורה, הן המושיע והן התוקף הם ההפכים של הקורבן. הם גם שניהם נמצאים בחלק העליון של המשולש מכיוון שהם רואים עצמם מעל אחרים – טובים, חזקים, חכמים ומאורגנים יותר מאשר הקורבן.

אבל השלושה עשויים להחליף תפקידים ביניהם: התוקף עשוי להפוך לקורבן בתנאים מסויימים או למושיע וכן המושיע לתוקף או לקורבן ובמקרים של התגוננות, גם הקורבן עשוי להחליף תפקידים כדי להפוך לתוקף או למושיע.

כשהפסיכולוג שלי הכיר לי את משולש הקורבן, נוצר לי רגע של סדר בכאוס. שנים לא הצלחתי להבין איך אדם אחד, אורי דניאל, יכול היה לשטות בי כל כך, לספק לי מופעים פסיכולוגיים כה רבים ולהוליך אותי שולל. ברמה רגשית, חיי הפכו לרכבת הרים.

אורי דניאל ללא ספק היה התוקף שלי. אך הרבה לפני שהתמסר כליל לעמדת התוקף, גילה פנים נוספות ומבלבלות. היו רגעים שלקח תפקיד של מושיעי, כי ידע כל כך להיות אבירי, שנון, רגיש ונבון, מצחיק וספונטני.

יחד עם זאת, גם דיבר כל העת על אכזריותם של אחרים, חשף את פגיעתו וצלקותיו מאחרים ובעיקר אלו של אביו, כאילו היה הוא קורבן של החיים.

היומן הזה, החשוף, מאפשר לי לא להתבלבל יותר. אני לוקחת אחריות על חיי, לא צריכה מושיע ולא תוקפן כי אני איני עוד קורבן. תודה אורי דניאל על השיעור החשוב לחיים.

הרבה אני חושבת על אורי דניאל, עורך הדין שאנס אותי. 

זה לא היה סוג של אנס שארב לי ברחוב חשוך וצדדי באישון של לילה, הכרתי אותו, חיי נגעו בחייו, מעגלים חברתיים מסוימים כרכו בינינו. 

הוא היה משעשע, שנון, לא צפוי במובן השרמנטי של המילה. ראיתי אותו יפה מכפי שאולי היה. 

חשוב לי שתבינו – אני משחזרת שוב ושוב כי אני רוצה להבין. להבין מה קרה לי ומדוע חיי התהפכו על כנם בגלל אדם אחד. זה קשה לתפיסה. איך ייתכן שאדם אחד כה השפיע על מצבי הנפשי, החברתי, הכלכלי וכו׳.

בצר לי אני מחפשת תשובות בכל מקום, בעצמי, מחוצה לי. מה לא אתן כדי להביא מעט שקט לנפשי הסוערת. 

 

היום אני מבינה שאורי דניאל לא חיפש סקס, הוא חיפש כוח. המטרה האמיתית של הפעולה שלו לא היתה לקבל סיפוק מיני. אלא תחושה של שליטה, של הכנעה. מימוש של כוח שביקש להרגיש. וכיוון שמטבעי איני רואה עצמי כאדם חלש, בזמן שלפני האונס היה גם תהליך שיטתי, ארסי והרסני של הקטנה, החלשה פסיכולוגית של היותי. 

פיזית הוא היה כמובן חזק ממני אבל הוא ידע היטב מהן נקודות התורפה הפסיכולוגיות שלי כדי להחליש אותי. ברגע הפיזי עצמו, כבר הייתי נפשית כה חלשה ומושפלת, מנותקת מכל תחושת ערך, שהיה לי קל יותר להחריש, להתייאש, להדחק עמוק אל תוך הצל של עצמי.

כך גם הבטיח שאתבלבל ולא אבין מה אני מרגישה, שארגיש שאולי ביקשתי את זה, שאני ראויה רק לאלימות בתוך יחסי מין ולא למשהו שוויוני. כמה שהוא ידע להקטין ולבלבל אותי. ולדאוג שאשתוק זמן רב. אפילו מול בני המשפחה שלי וחברים קרובים החרשתי. 

איני  מוכנה עוד להחריש לעולם. זה עולה לי בדמי.