הושעיה כפר קדם

לאחרונה אני שומעת הרבה על אובדנות. 

זה נושא שקשה לי איתו.

לא אשקר – מאז שעורך הדין אורי דניאל פגע בי אנושות חשבתי לא פעם ולא פעמיים על להפסיק את הכאב המייסר הזה. ותמיד יש משהו שעוצר אותי ומשאיר אותי רק במחשבה. 

למען האמת, המילה הזו ״התאבדות״ על הטיותיה השונות הפחידה אותי מגיל מאד צעיר.

תמיד אני מנסה להבין כיצד אנשים יפים, מוכשרים, מצליחים, מגיעים לרגע הזה שכלום כבר לא משנה להם. שכנראה דבר לא עוזר להם להכיל את הסבל והם מחליטים שעדיף להם לא להיות מאשר להיות עם הכאב.

ונזכרתי במחקר הזה שעליו כתבתי פעם שעברה על הכלבים שעברו שוקים חשמליים ובשלב מסוים הפסיקו לנסות לברוח מהמכות.

ואני אומרת לעצמי שכמו הכלבים, האדם המדוכא נוהג בפסיביות ובמעין אדישות כלפי גורלו. הוא מקבל עליו את גזר הדין ללא ניסיון לברוח או לתקן.

למעשה האדם המדוכא מזהה העדר קשר בין פעולות שיבצע לבין תוצאות חיוביות על חייו.

ואולי כאן מתבצעת ההתאבדות – ניסיון של האדם לקחת איזשהיא שליטה על חייו. 

אני מצטערת אם התכנים קשים מדי, עבורי הם מרפאים. הם גם כמעין שירות לציבור – להזהיר מפני הרסניותו של עורך הדין אורי דניאל. 

אורי דניאל אינו סתם אדם רע. הוא אדם בעל כוחות דמגוגיים חזקים הגורמים לאדם לשכוח את זהותו, שכן באורי דניאל פועלים כוחות רוע כה גדולים.

אותי הוא פירקֶ והוביל אותי לקצוות נפשיים מסוכנים שמעולם לא הייתי בהם. ובמידה רבה הרס את חיי. 

ויחד עם זאת, אני איני בעד אובדנות.

מקווה שהכתיבה כאן תעזור לי להחלים מהכאב ולהחזיר לעצמי מעט תחושת ערך ושליטה על חיי.

חודש אוגוסט בפתח. 

החום הגדול, המצב הפוליטי. הכל בוער סביבי ובתוכי. 

איך ללמוד לשלוט במחשבותיי? איך לרסן את המיינד? את הסבל הזה שחונק אותי בכל רגע של עירות ושל שינה?

היום הבנתי משהו מאד חשוב, עת שקראתי על מחקר שנעשה באוניברסיטת פנסילבניה, בנושא חוסר אונים נלמד בקרב בעלי חיים. 

החוקרים נתנו מכות הלם חשמלי חוזרות ונשנות לכלבים שהיו נעולים בכלובים. 

אחרי סבבים אחרים של מתן מכות חשמל, החוקרים פתחו את דלתות הכלובים. כלבים מקבוצת הביקורת שמעולם לא קיבלו מכות חשמל קודם לכן, ברחו מיד. אך הכלבים שכן, לא עשו כל ניסיון להמלט. גם כשהדלת היתה פתוחה לרווחה, הם פשוט רבצו.

כך גם רבים מבני האדם שסבלו מטראומה, פשוט מוותרים. במקום לקחת סיכון ולהתנסות באפשרויות חדשות, אנו נשארים תקועים בפחד המוכר. אולי פשוט איבדנו רצון ו/או אמונה בחיים. 

המפגע בחיי שנקרא עורך דין אורי דניאל מקביל בדיוק לניסוי הזה. כמו הכלבים מוכי הגורל הללו, גם אני נחשפתי למישהו שגרם לי פגיעה נוראית. שאין לי דרך להימלט ממנה לא בעירות ולא בשינה. אני לכודה, משותקת, ונעה בין חוסר שקט קיצוני לבין התמוטטויות חוזרות ונשנות. 

עורך דין אורי דניאל, אולי כשאתה תשלם על מעשיך ישוב אלי השקט שלי, אליו אני מייחלת יותר מכל.

טריגר אונס. 

מאז אתמול נשברה נפשי. 

בשעת ערב קיבלתי שיחת טלפון מחברה אהובה. סיפרה לי שיצאה לרקוד עם חברות. במהלך הערב, היא פגשה בחור חמוד והם פלירטטו על הבר, הוא הזמין אותה למשקה, הם המשיכו למשקה נוסף, השיחה קלחה. לאחר כמה קוקטיילים, חברתי הלכה לשירותים לרגע וכשחזרה, לפתע הכול התחיל להסתחרר. היא מתארת שחשה מרחפת, כאילו שהכול זז מאוד לאט ומאוד לא ברור. השפתיים של הבחור נעו באיטיות, והיא הפסיקה להרגיש את המילים שיוצאות מהפה שלה. 

הוא היה מוכן לזה. תפס אותה חזק אותה והוביל אותה החוצה. היא היתה מסוגלת ללכת, אבל ללא שליטה כאילו שקצות העצבים רדומים. ואין כוח רצון שמניע את הגוף. היא היתה כבובה על חוט.  

 איך הגיעה לדירתה היא פשוט אינה זוכרת – נמחק לה הזיכרון מהמאורעות שהתרחשו. היא פשוט מצאה עצמה במיטה לבדה, עירומה, הלומה אלכוהול, סימנים כחולים מעטרים מקומות מסויימים בגופה. הבחור כמובן נעלם. 

בכוחות על, היא טילפנה לאחותה שבאה מיד, ויחד נסעו ל״חדר 4״ בבית החולים וולפסון ושם נאמר לה ללא צל של ספק כי היא עברה אונס. 

ומאז היא מסוגרת בביתה, מסרבת לצאת לעבודה או להיפגש עם קרוביה.

אלי היא התקשרה אתמול ובמשך דקות רק מיררה בבכיה. התחננתי בפניה שאבוא להיות איתה, היא מסרבת לראות את פניי או לצאת מהמיטה.

 אוזלת יד כואבת שכזו, חוסר יכולת להגן על אדם כה קרוב לי, מציפה את כל כאביי.

את כל חיי שנחלקים ללפני ואחרי: לפני ואחרי עורך הדין אורי דניאל שאנס את גופי ונפשי. טראומה שאין אפשרות להחלים ממנה. 

נקרעת, רוצה כל כך לעזור לה, להיות שם עבורה. וגם לדבר על ליבה שנלך למשטרה, שחייבים לעצור את הנבלה, שהא חייב לשלם על מעשיו. אנשים כאלה יוצאים בסוף ללא כל עונש, לא נותנים את דעתם על פשעיהם וממשיכים לקורבן הבא. יודעת שהיא כרגע אינה חזקה להתעמת עם חקירה. ולמען האמת חוששת עליה, על נפשה השברירית. וממה ששוטר לא רגיש עלול לחולל בנפשה המרוסקת.

אנסים רבים ממשיכים להסתובב בינינו בגלל שהמערכת לא מתייחסת למתלוננות בכבוד, בעדינות, ברגישות. גם לא באמת ניתן להכין נאנסת לפגישה עם מערכת אכיפת החוק, להכינה לקראת מה שהיא עומדת לעבור. וכך נשים חזקות, חכמות ויפות כמו חברתי, בוחרות להסתגר בכאבן. והאנסים ממשיכים במעשיהם.

טוב אני מצטערת, אבל אני באמת בוכה כבר שלושה ימים ברצף. למה ? כי העולם הזה באמת פח.

ועדת השחרורים קבעה השבוע כי האנס אלון קסטיאל ישוחרר מהכלא, כפי שנקבע בהחלטתה המקורית שאותה ביטל בית המשפט המחוזי. האדם הזה פגע בעשרות נשים !!! מלכתחילה גזר הדין העלוב שקיבל, 4.9 שנים, הוא שערורייה ותעודת עניות למערכת המשפט. ועכשיו מקצרים לו שליש !!

שיקצרו לו שליש מאיבר המין העלוב שלו מצידי.

הוועדה ציינה בהחלטתה כי גם אחרי ששמעה את נפגעותיו של קסטיאל, היא מצאה ש"אין לתת לעמדתן משקל מכריע". לפי הוועדה, "טובת הציבור ובתוכו טובת הנפגעות עצמן היא שהאסיר ימשיך בטיפול בתחום עבירותיו וייצא לחופשי בליווי מקצועי ובפיקוח מתאים".

אתם קולטים ?? איזו מכבסת מילים. להקיא !!! ערימת שקרים !!!

מי הם העילויים היושבים על המדוכה המשפטית הזאת? אם לזה הם מסוגלים כנראה שעסקינן בדגנרטים אחד-אחד.

עוד מנפלאות הוועדה המטופשת הזאת היא ההחלטה על הרחקתו של האנס קסטיאל מתל אביב: "מתוך התחשבות בחשש הנפגעות פן יפגשו את האסיר בחוצות העיר״ – פשששש איזו התחשבות.

נהדר, נשות תל-אביב, אתן יכולות להתנייד בחופשיות, נשות שאר הארץ – היכנסו למקלטים, הרחיקו את ילדותיכן מהרחובות, אין לדעת אולי פתאום שוב יגבר בקרבו של אלון קסטיאל הדחף לסמם ולאנוס אישה מעולפת.

ליבי ליבי עם קורבנותיו של הטורף הזה שעוברות כרגע שוב ימים של טראומה וכאב על חוסר הצדק המשווע. לפחות זכיתן שזה שאנס אתכן ישב מאחורי סורג ובריח.

 

אורי דניאל, עורך הדין שאנס אותי, ונשים נוספות, הצליח להערים על מערכת המשפט ולצאת ללא פגע.

ועכשיו הכל צף מחדש. ואני כמו סירה קטנה מטולטלת על פני ים סוער ואין מציל בחוף.