חמורים טיולים

היום, ה-25 בנובמבר הוא יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים.

סיבה מספיק טובה שאצא לאוויר העולם, אתרחק מזוועות המלחמה שפרצה ב7 באוקטובר. 

בשנת 1981, פעילות פמיניסטיות החלו לציין יום זה כיום המאבק באלימות לציון רצח האחיות מיראבל, שלוש פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית שנרצחו בשנת 1960 בהוראת הדיקטטור רפאל טרוחיו. 

במסגרת יום המאבק, ממשלות העולם אמורות לארגן פעילויות להעלאת המודעות הציבורית לסוגיית האלימות נגד הנשים בחברה. הצורך ביום להעלאת המודעות נובע מכך שלרוב הנתונים האמיתיים אודות היקף האלימות נגד הנשים אינם גלויים לציבור, וחלקם אף אינם מדווחים לרשויות.

מדי יום, נשים בכל רחבי העולם הן קורבנות לאונס, לאלימות במשפחה, להטרדה מינית ולעוד סוגים של אלימות נגד נשים. מבלי שאיש יודע על כך. 

מאז האונס והאלימות הנפשית, הפיזית, הכלכלית שחוויתי מעורך הדין אורי דניאל, כל יום מבחינתי הוא היום הזה, היום בו אני נאלצת להלחם על חיי, להלחם לא להכנע לשחור, לדכאון, לבושה, לאשמה. יום בו אני נאבקת לבחור בחיים, באור, בשמחה, באהבה. נאבקת לבחור בי, בלהודות על חיי ועל היותי. 

הקרב של נשים על מקומן בעולם אינו מובטח מראש. וככזה, הימים הללו, כמו היום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים, גם אם הם נראים מאולצים, או טריוואליים – הם עדיין חשובים. 

בעיקר לנו הנפגעות – כי נפגעת היא תמיד נפגעת, זה לא עובר ולא חולף. 

אורי דניאל, אתה אנס, מתעלל ומרושע. והיום הזה כבכל יום, אני ממשיכה להאבק בך. איני יודעת איך ומתי – אתה עוד תבוא על עונשך.

מנחם גולדברג האנס השני שלי, מופיע על גבי חמור, לראשו מטפחת והוא לבוש גלימה, בזקנו הלבן הוא מופיע כמו נביא, כמו צדיק הדור, אני הולכת שבי אחר הדמות, ואז, לפתע, הוא פותח את פיו וצועק בקולו הרועם, אני מתעוררת ונזכרת איך הוא עמד שם בבית המשפט והצביע עלי, צעק: ״את שקרנית, את לא נאנסת״, בכיתי אז, אני בוכה עכשיו, לא הכרתי אותו לפני אותו הדיון, ולא מכירה אותו עכשיו, איך הוא יודע שלא נאנסתי? הוא היה שם באותו הערב מר ונמהר? איך אתה קשור לזה? למה במילותיך ובמעשיך אנסת אותי גם? את הידיים של האנס הראשון שלי שחיללו לי את הגוף אני שוטפת מעצמי בכל יום, את המילים שלך, מנחם גולדברג, אני לא מצליחה לנקות. אתה האנס השני שלי.

לפני מספר שבועות השתחרר משה איבגי, שנכלא בסוף ספטמבר ל-11 חודשי מאסר על עבירות מין, לאחר שפרקליטות מחוז צפון החליטה לא להגיש ערעור על החלטת ועדת השחרורים לשחררו שחרור מוקדם.

הנוהג במדינת ישראל, הוא שכל אסיר רשאי לפנות לוועדת השליש, אלא שלאור העומס בבתי הכלא, האסירים מקבלים קיצור של עשרות שבועות מהמאסר כקיצור מינהלי – ולכן עונשו של איבגי קוצר עוד יותר.

בהחלט משתלם להיות עבריין במדינת ישראל.

עורכת דינו של איבגי, חן מאירי, מסרה כי היא מברכת על החלטת הפרקליטות, ש"רואה עין בעין שאיבגי ראוי לשחרור, והגיע הזמן להניח לו ולאפשר לו לחזור לחברה ולענייניו המבורכים".

מרגש ללא ספק.

כולנו בהחלט ממתינים לצאת סרטו הבא.

גברת חן מאירי – מה לגבי קורבנותיו של מר איבגי? האם הן חזרו ל״ענייניהן המבורכים״? בדקת איתן מה שלומן?

לא נעים לי להגיד לך גברת מאירי, שגם אני לא בדקתי איתן מה שלומן.

אבל אני בטוחה ששלומן לא טוב. לא טוב בכלל.

טראומה על רקע פגיעה מינית היא טראומה for life. זהו. זה נתון.

כל ידיעה בעיתון על איבגי או על פגיעה מינית או על דיכאון היא טריגר להצפה מחדש וחיים מחדש של כל האירוע המסויט הזה ונגררותיו.

אני כותבת לך את זה היום,  גברת חן מאירי כמי שהתמודדה עם סיפור התעללות נפשית ואונס קשה ועם אונס שני קשה לא פחות על ידי מערכת אכיפת החוק בישראל, כי זו לגמרי בצד התוקף ולא בצד של הקורבן.

אבל אל דאגה גברת חן מאירי, איבגי יחזור לחייו, כפי שעורך דין אורי דניאל שאנס ארבע נשים חזר לחייו ול״ענייניו״.

באין לנו ועדת שחרורים, הנפגעות לעולם לא באמת חוזרות לחייהן.

ואין לי פתרונות לצערי: ניסיתי כבר הכל, טיפולים נפשיים, יוגה, מדיטציה, כדורים, אקטיביזם – הכל רק מעמעם את הכאב אבל לא באמת מרפא.

אולי אם כל עורכי ועורכות הדין בישראל שכמותך, גברת חן מאירי יסרבו לשתף פעולה עם תוקפים, יכול להיווצר איזשהו מימד של הרתעה לאותם חלאות אדם כמו משה איבגי ועורך הדין אורי דניאל.