כפר קדם

הקיץ כאן, אנשים רוחצים בים, לבושים בבגדי ים, בכל מיני צבעים וגדלים. ילדות, ילדים מתרוצצים על החול הנשטף על ידי הגלים. 

אני אוהבת להתבונן ולחפש את האידיליה המשוחררת הזו של נפשות רכות המתנסות בצעדיהם ההיוליים על אדמת המלח והבוץ, בעודי יושבת על מחצלת לבושה מכף רגל ועד ראש. 

נהנית מיופי פשוט ושמח זה אך בו זמנית מהוססת, חרדה, חוששת מה יזמנו החיים על כל המפלצתיות הפוטנציאלית הרוחשת תחת הקרקע. מה צופן גורלם של ילדים רכים אלה. 

אני כואבת את פציעותיה החמורות של האופטימיות הנצחית שתמיד סימלה אותי, מאז שנאנסתי בברוטליות על ידי עורך הדין אורי דניאל, יש לי דיאלקטיקה קשה עם העולם. עם גופי שלי. עם בני האדם שאליהם פניתי בבקשת עזרה ושהתנכרו לי. הסיטו פניהם ממני, מאמצים נרטיב של אדם אפל וחסר רחמים. 

ברגעים הללו בים התכול מנסה לשאוב אופטימיות וכוח להמשך החיים. אך לעיתים נראה לי שלאיש לא באמת איכפת מרעהו וכי אנשים רעים כמו אורי דניאל מולכים במציאות זו ללא מיצרים. 

יוצאים תמיד כשידם על העליונה. מתירים מאחוריהם שובל של נשמות הרוסות.

שבת שלום,

סליחה על הדכאוניות

חג החירות מעבר לפינה.

הרגע בו כל המשפחה מתיישבת יחד, לסיכומים ולחשבון נפש.

אף אחד לא עושה חשבון נפש לעצמו, כמובן, אלא חשבון נפש של האחר. יותר קל לראות דופי במישהו חיצוני. הרבה פחות כואב ומכאיב. 

וגם השנה, חג החירות גורם לי להרגיש כמה אני לכודה, לכודה בחיים שלא רציתי, חיים שלתוכם נאנסתי. 

כשפגשתי את אורי דניאל, הייתי בחורה צעירה בראשית חיי, קצת מתוסבכת, לא בטוחה בעצמי אבל עם תקוות גדולות שאוכל לעשות משהו עם החיים שניתנו לי, שאוכל ליצור חיים בהם אוכל להתגאות. 

חיפשתי השראה בסביבתי, חיפשתי אנשים שיהיה לי קשר משמעותי עימם. לא רציתי לשחזר את הריקנות אשר אפיינה את משפחת המוצא שלי. ואז נפלתי על עורך הדין אורי דניאל. הוקסמתי. באפס זמן הוא סיחרר אותי בהומור שלנו, בקסם האישי, בחדות לשונו ומחשבתו. 

הוא גרם לי להרגיש הכי מיוחדת. פיתה אותי במלכודת דבש, היה לו כל מה שעליו חולם גבר צעיר: מעמד, כסף, משרה טובה, עצמאות, חוסר פחד. הרגשתי לרגע שגם אני כזאת. לא מבולבלת, אלא עוצמתית. 

מכאן היה מאד קשה לצאת. גם כשהתחילו ההשפלות, הסטירות, הנפשיות והפיזיות – לא ראיתי את המפלצתיות. חשבתי שזה אני הפגומה. 

הרבה שנים אחרי ואני עדיין מרגישה פגומה. כואבת ומתביישת במה שהפכו חיי. 

מעבר לזהות שלי כקורבן התעללות, כקורבן אונס – לא הצלחתי הרבה להתקדם. 

האם אי פעם אצא לחירות? האם אי פעם אהיה חזקה?

מתפללת שהשנה אצא לחירות. 

ולך אורי דניאל, מאחלת לך שתירקב בכלא, זה המקום היחיד שאליו אתה ראוי.

החגים האלה הם סיוט… כמה מחכה תמיד שכבר יסתיימו. 

בימים האלה, אין לאן לברוח. העבודה בסלואו-מושן, החברים בחופשות משפחתיות, בין ארוחה משפחתית אחת לשנייה, כל שנותר לי הוא להצטמצם בדלת אמותיי ולחשוב, להיזכר, לשקוע במרה קודרת. 

אז הנה החגים הסתיימו ושוב אני נופלת לאירוע טראומתי ולא משמח – יום ההולדת של מי שאנס את גופי ונשמתי ופגע בי קשות – עורך הדין אורי דניאל. יום הולדת של הצורר שלי ממנו איני מצליחה להתנקות גם לא לאחר טבילה במקווה וגם לא לאחר שנים של טיפול פסיכולוגי.

זה לא יאומן איך אדם אחד יכול לחולל שואה כזאת בחיים של אדם אחר. 

אז מזל טוב לך, אורי דניאל, הצורר שלי. מקווה שיהיה לך יום הולדת טבול חרא, ממש כמו החיים שלי.

הכי קשה לי בחגים, באירועים שאמורים להיות שמחים כמו ימי הולדת, חתונות וכדומה.

מדוע בעצם? מנסה להבין את עצמי, לייצר תובנות פנימיות כדי להצליח לעמעם את רוע הגזירה של חיי.

באירועים הללו, אני נדרשת להניח את כאביי בצד, לעטות על פניי מסיכה של שמחה.

הפסיכולוג שלי בחופשה, כך שאני מנסה בכוחות עצמי להשיב לעצמי, להסביר. 

אני מזכירה לעצמי שזה אחד מהסימפטומים ארוכי הטווח של פוסט-טראומה מורכבת. מאותה הפרעה פסיכולוגית המתפתחת כתוצאה מאירועי האונס שעברתי על-ידי עורך הדין אורי דניאל. ולא פחות מכך כתוצאה מהשליטה הפסיכולוגית שהיתה לו עליי, מהדינמיקה של מערכת יחסים מתעללת של שליטה פסיכולוגית ופיזית. 

לאחר ההסבר החינוכי הזה, מחזירה את מחשבותיי לכאן ולעכשיו, לאירוע השמח שסביבי, לשולחן החג היפה והחגיגי שהכינו בני משפחתי.

השנה איני רוצה לאכזב את אימי שטרחה כה ארוכות על הכנת החג.

לובשת על פניי חיוך קטן. בינתיים זה מספיק לי.

מברכת את כולם בשנה טובה, וגם את עצמי מפסיקה לרגע להאשים.

שהשנה הזו יהיה לי קצת שקט מהאנס שרודף את ימיי ולילותיי.