כפי שכתבתי בפעם האחרונה, כל אזעקה מחרידה ומטלטלת את עולמי הנפשי השברירי ממילא. כשצופר האזעקה מנסר את עור התוף שלי, לרוב אני פשוט אוטמת אוזניי וקופאת במקומי. בין אם אני על הספה, במיטה, במטבח, שום פחד שבעולם לא מצליח לגייס אותי לזוז לעבר המקלט.
מה שנקרא בעגה המקצועית: Freeze.
תגובת ״הילחם, ברח או קפא״ (fight-flight-or-freeze) היא מונח מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה המציין תבנית של שינויים גופניים, כחלק ממנגנון הישרדותי-אבולוציוני, אשר מכין את האדם או את בעל-החיים להתמודד פיזית עם איום או סכנה מיידית. תגובה זו עוזרת להתגוננות מטורפים אצל בעלי חיים ואנשים, אך לטווח ארוך היא גורמת לדחק קשה וקושי להירגע.
מערכת העצבים האוטונומית אחראית על ויסות פעולות שאינן מוכוונות באופן מודע, כלומר אינן נתונות לשליטת התודעה, ונמשכות גם כאשר אדם ישן או מחוסר הכרה (היא נשלטת על ידי גזע המוח), ועיקר תפקידה לשמור על הישרדות האדם בסביבה משתנה; מצד אחד שמירה על בריאות הגוף, איזון פעילות מערכות הגוף ושימור אנרגיה לאורך זמן (מערכת העצבים הפאראסימפתטית, Parasympathetic nervous system) ומצד שני הכנת הגוף לפעילות הישרדותית קצרת זמן במחיר תשלום גבוה (מערכת העצבים הסימפתטית, Sympathetic nervous system).
מערכת העצבים שלי כל כך שחוקה שלרוב בהגיעה של סכנה, הגוף שלי קופא ומפקיר את עצמו ליד המקרה, בשום אופן לא מסוגל לקחת אחריות על החיים ולברוח.
מפגש קטלני עם אורי דניאל, עורך הדין והליטיגטור שיבש לי את מערכת העצבים. החושים שלי שלא זיהו את הסכנה, מפניו של הטורף הזה, בעור כבשה ובעל הלשון של המתקתקה ונפלתי בפח. פח ממנו מעולם לא יצאתי באמת. מאז אני נכה, נכה בנפש ובגוף, לא מסוגלת הגן על עצמי. ואפילו מה שנראה מובן מאליו כמו ירידה למקלט בזמן אזעקה – הופך עבורי ברגע האמת למשימה בלתי אפשרית. גופי ונפשי אינם נשמעים לאינסטינקט הבסיסי מכולם, יצר החיים.
