אורי דניאל

אז עכשיו אני רואה את תחילתה של תופעה שיש לי תחושה שהיא תלך ותיצבור תאוצה. 

אותו זמר הקורא לעצמו ״ הצל ״ או בשמו המקורי אליאסי פותח את סגור ליבו.. או כמו שאומרת האימרה הידוע מ״החמישייה הקאמרית״: ״אויאויאויאויאוי עשיתי חטאתי פשעתי״.

אבל זה גם משהו בעולם המטורף שלנו בו גופה של אישה הוא הפקר לכל ובפרט לבעלי מעמד של כוח ושררה. הצל מרים להנחתה ואולי מקדים תרופה למכה – אבל כל הנשים המוטלות חבוטות בדרכים, כל אחת בדרכה היא עולם ומלואו. את החרטה יש לעשות במעשים והיא גובה מחיר של יציאה מאזור הנוחות. 

תשלום אישי, ומחייב, כרוך ביציאה למלחמה אישית מול הממסד ובפרט מול תפיסות הנורמה, השוביניזם  והכוח המעוות והמעוור שבמעמד חברתי, פוליטי, תפקידי, כלכלי מסוים – אדם יכול להשיג את גופן של נשים ברמיסה, רק ״כי אפשר״ ו״כי אני רוצה״. אורי דניאל אנס אותי, ניצל את מעמדו כעו״ד, את כוח ההשפעה שלו, את היכולת הרטורית עם האיומים הסמויים והוא היה בטוח שבכלל כוחו, אני פשוט אשתוק. הפחד אכן משתק.

ואני פשוט לא רוצה לשתוק יותר. אני רוצה להסיר את האבן שדוחקת את חזי כלפי מטה יומיום, בכל מעשה שאני עושה, בכל מבט – מעשה האונס וכל מה שקרה בעקבותיו קיים ומתקיים בי. 

אורי דניאל הוא האבן שמוחצת את נשמתי ואני אעשה הכל להוריד אותה משם…

כמו אחרי כל אסון, אנחנו מנסים להיצמד למשהו, כמקל הליכה עבור מי שמנסה ללמוד לצעוד מחדש.

עבורי זו הייתה ג׳ודית לואיס הרמן, וספרה ״טראומה והחלמה״ (בהוצאת עם עובד״ ספר חובה לכל מי שהנושא מעסיק אותו).

אביא ציטוט מתוך מתוך הפרק השני ״אימה״:

״הטראומה הנפשית היא אסונו של חסר האונים. בזמן ההתרחשות הנפגע עומד חסר ישע לנוכח כוח חזק ממנו. כאשר כוח זה הוא כוח טבע, אנחנו מדברים על אסונות. כאשר הוא כוחו של בן-אדם אחר, אנחנו מדברים על מעשי זוועה״.

יש דברים שחודרים לך למעמקי הנשמה ואת חייבת לגנוז אותם במרתפי התת מודע שלך כי אחרת אי אפשר לעבור את היום.

אבל יש דבר אחד שאני לא אוכל לשכוח ולא להדחיק, לא משנה כמה אנסה, וזה הקעקוע השחור על כתפו של מי שאנס את גופי ונשמתי והטביע את חיי בתוך תמצית סחי מרירה וכואבת. את אותו קעקוע ״אריה״ העשוי ברישול (איני יודעת אם זו היתה הכוונה, אך ה״אריה״ של האנס שלי מזכיר את הלוגו של חברת הרכב הצרפתית פג'ו).

הכתם השחור הזה שעל הכתף שלך, עורך הדין אורי דניאל, הפך למעשה הזוועה שלך, בנשמתי וגופי.

החלטתי להתחיל לכתוב.

אני מחפשת פיתרון, תרופה, מזור, רמיסיה ללב כואב ונפש שבורה.  

תכלס שום דבר לא באמת עוזר – הייתי אצל מטפלים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, שמאנים, רופאי אליל, החלפתי בני זוג, החלפתי עיר, עבודה, מספר טלפון, צבע שיער, אפילו התחלתי לכנות את עצמי בשם חדש.

אבל נאדה, כלום, הכאב וההשפלה לא מרפים.

זה כבר אפילו לא האונס – אותו אקט משפיל שנמשך כמה דקות. האמת קשה להסביר.

את האקט המיני של האונס אני מצליחה איכשהו לקרצף מהזיכרון של הגוף.

זה משהו אחר שקשה לי להסביר שאני לא מצליחה לנקות מהנשמה שלי.

זה ההשפלה הזאת, העוז הזה שמישהו חושב שהוא נישא ממני ושיכול לעשות בי מה שהוא רוצה, שאני איזה אקסטנציה של גחמה חולנית, פרוורטית ולא אדם שמותר לו לרצות או במקרה הזה לא לרצות.  

האנס שלי הוא גם לא סתם אנס – הוא עורך דין, איש של מילים, איש החוק. איש המוסר והאתיקה. איש שמייצג עלי אדמות מהויות וערכים עליהם מבוססות ציוויליזציות. 

תחילה הוא חשב שהוא בעזרת המילים שלו יכול להשפיע עלי, להשפיע לי על המיינד, לגרום לי לרצות. וכשראה שהוא לא גורם לי לרצות, הוא החליט שהוא יגרום לי להתבלבל, לא לזכור, יחתור לי תחת המחשבות כדי להגיד שאני ״משוגעת״, ״שקרנית״, ״ממציאה״, ״מוציאה דברים מהקשרם״. וכשזה לא עזר אז הוא השתמש בקלף אחר, שטני לא פחות, אמר שאני ״בכת״ ושאני ״מעלילה עליו״. 

הוא לא רק לכד לי את הידיים ואת הפה שלא אצעק, הוא גם לכד אותי בבועה כדי שלא יאמינו לי. בודד אותי מהעולם, ממשפחתי, מחבריי. מעצמי.

פלא שלא אשתגע? אז כן השתגעתי. ואני אפילו כבר לא פוחדת מהמילה הזאת. הכי קשה זה הריקבון שבהשתקה, שבלבד. הלבד הוא המוגלה שמשתלט לי על המיינד ותכלס – נשבר לי. ראבק. די. עד כה. אני רוצה נקמה. ולא איכפת לי המחיר. כי הנקמה היא השפיות שלי. 

וכך החלטתי היום באופן חגיגי להתחיל לכתוב.

ולא סתם לכתוב לעצמי למגירה החשוכה.

לכתוב ולנשום הישר לתוך אוויר העולם, שכל הרפש ייצא החוצה. 

ואז אולי בתקווה שהנפש שלי תרגיש לראשונה אחרי שנים – חיה.