הצל

 

25 בנובמבר הוא יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. הוא ההזדמנות שלנו להאבק ביחד. 

כבר שנים שאני משתתפת בכל הפגנה, בכל עצרת, בכל הזדמנות כדי להלחם, לזעוק ולמחות נגד המצב המתסכל הזה בו חיי נשים הם הפקר לבעלי השררה. 

 

אז הנה הפרטים:

ביום חמישי, 24.11.22, תתקיים הצעדה והעצרת השנתית לציון יום המאבק הבינ"ל באלימות נגד נשים בשיתוף הרשות לחוסן ושוויון חברתי בעיריית ת"א והארגונים: מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ת"א, איגוד מרכזי הסיוע, אסל"י , איג"י, אמ"ן, בונות אלטרנטיבה, הטריבונל, הלובי למלחמה באלימות מינית, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, המרכז לקידום מעמד האשה ע"ש רות ועמנואל רקמן, כאן זה לא אולפן, מכינת חביבה רייק, מכינת דרך ארץ בקיבוץ רביבים, פורום של תקווה, סורופטמיסט נתניה, עומדים ביחד, קוצ'ינטה קולקטיב פליטות אפריקאיות, קרן בריאה, רוח נשית ושדולת הנשים בישראל.

במסגרת הצעדה והעצרת, נדגיש את חשיבותה של אחריות מערכתית במניעת אלימות כלפי נשים, ונקרא למשרדים ממשלתיים, חברות פרטיות וגופים ציבוריים להפסיק לעמוד מנגד, לתמוך בנפגעות ולפעול להוקעת פוגעים מתוך המערכת.

ניפגש ב-24/11 בשעה 18:30 ברחבת מוזיאון ת"א, ונצעד עד רחבת הבימה בת"א, שם תתקיים עצרת מרכזית בהנחיית מיכל פעילן ובהשתתפות אומניות שונות.

הצטרפו אלינו לצעדה ולעצרת. אנחנו מחכות לכן/ם. 

 

אם נאבק ביחד, נמנע מאנשים כמו עו״ד אורי דניאל ודומיו לצאת ללא עונש על פשעים בלתי נסלחים!

אתמול היה לי מפגש עם נערה צעירה בת 19. לא מזמן התגייסה לצבא, מורה חיילת, מלאת אידיאלים ורצון לתרום לעולם, לשנות משהו, לעשות טוב. 

היא הזכירה לי את עצמי בצעירותי. לפני המפגש הפטאלי הזה עם אורי דניאל, ששינה את מהלך חיי, לפני כל השנים הרבות שקפצו עליי והכפיפו את קומתי.  

הוקסמתי מנערה צעירה זו, בעלת הנפש הרכה, כל החיים פרוסים לפניה, עם זוג עיניים גדולות המביטות בריכוז ובפליאה אל העולם, וחיוך שמתחיל מעומק הלב ומסתיים בגומות חן המעטרות את לחייה כאבני חן נדירות.

חשבתי על הוריה שבוודאי עמלו כה רבות לגדל פרח בר נדיר שכזה. ועל האחריות ההורית שלא מסתיימת לעולם, הדאגה שהם בוודאי חווים כשהיא עושה את צעדיה הראשונים בעולם המבוגרים.

קיוויתי שלא תיפול על טורף, כפי שקרה לי, שיקרע את גופה ונפשה הרכה לגזרים. שישאיר אותה ככלי ריק הממתין להתמלא מחדש, לשווא שהרי הוא כבלון מחורר. 

עורך הדין אורי דניאל הוא מחבל אשר יצר מגה-פיגוע בחיי. 

וכל שנותר לי הוא לחיות בצללים, לנסות לשחזר את מי שהייתי לבלי שוב.

 

הדיונים הפנימיים של נפגעות תקיפה מינית, כך אמרו לי במרכז הסיוע מהרגע הראשון הם אינסופיים ומתישים. איך להגיד – I can't help it.

רבות אני שואלת את עצמי – כיצד הגעתי למצב שבו עברתי אונס ומה שיותר גרוע מכך – התעללות כה קשה. התעללות שפגעה בשמי הטוב וריסקה את כל הקיום שלי עליו אני עמלה כל יום מחדש. 

וכמו שאומר השיר הישן ״צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו״. מההתעללות שאני חוויתי קשה או אולי בלתי אפשרי להשתקם.

האנס שפגע בי, עורך הדין אורי דניאל, הוא לא סתם אנס. הוא טורף. טורף מחושב מאד. ברגע שהוא הניח עליי את הטופרים שלו – הייתי לכודה. 

בפרט אני מדברת על אסטרטגיה נפוצה של תוקפים מינית, וכלל המערכות הניצבות מאחוריהם, אסטרטגיה אכזרית יותר מכל אונס שמטרתה הכפשת קורבנות העבירה. כך התוקף ממשיך להחליש, להשתיק, ולרסק את הקורבן ומונע ממנה לחשוף את התקיפה וההתעללות שעברה.

אורי דניאל הצליח לרסק אותי היטב, הוא בהחלט היה יסודי. 

אני מנסה להמשיך בחיי, כבר שבועיים אני ללא הכדורים נוגדי הדיכאון, מנסה להיאחז בכתיבה, בעבודה, בחברים, במשפחה, בתרפיה שאני עוברת כבר שנים. 

 

ובתוך תוכי מנקרת שוב ושוב השאלה: איפה טעיתי?

אני עדיין תחת החלחלה של הסיפור של סוכן הדוגמניות שי אביטל.

מקריאה של כתבות בנושא עולה מסקנה אחת – כולם וכולן ידעו ושתקו.

ללא ספק זוהמה עמוקה כזו לא צומחת בחלל ריק, החברה מעבירה מסרים מאד מבלבלים לגבי עבירות מין ולגבי היכן עובר הקו של המותר והאסור. 

לפי נתוני הפרקליטות ומרכזי הסיוע, 92% מתיקי האונס שבהם התקבלה החלטה אשתקד, נסגרו ללא כתבי אישום. ברוב התלונות המוגשות למשטרה בגין עבירות מין לא מוגש כתב אישום והן נסגרות לרוב מחוסר ראיות. 

ברוב המקרים של עברייני מין סדרתיים – קשר של שתיקה מאחד יחידים, משפחות ומעגלים חברתיים רחבים יותר כמו במקרה של שי אביטל. קשר של שתיקה שכזה הוא שיתוף פעולה עם הפוגע נקודה. 

איך תוכל המשטרה ומערכת אכיפת החוק לבצע את תפקידה ? לייצר מימד של הרתעה, להביא לענישה חמורה יותר?

למה אנשים לא מדברים? השתיקה מטפחת את הפגיעה וגורמת לעברייני המין להיות שאננים וזחוחים וחוצפנים יותר ויותר. 

שמחה מכל ליבי שהקורבנות של שי אביטל הולכות לישון קצת יותר בשקט.

אבל עורך הדין אורי דניאל שפגע בי ובנשים נוספות ממשיך להגיח עם הטלפיים המטונפים שלו ליומיום שלי, ללילות שלי, למשוך אותי אל תהומות הדיכאון, חוסר האמון באנשים, חוסר האונים.  

כמו גם קורבנותיהם של פוגעים נוספים.

אני שואלת עד מתי ?

 

אתמול בערב עשיתי עשיתי משהו שאיני נוטה לעשות כבר שנים: בינג׳ חדשות. 

באינטרנט, ברדיו, בטלוויזיה – גמעתי את כל הדיווחים אודות מעלליו של סוכן הדוגמניות שי אביטל בעקבות מעצרו באמסטרדם. כמו שנאמר – הגיע הזמן. 

צפיתי בעדויותן של עשרות נשים, גלויות ונסתרות פנים ונדהמתי, לא יכולתי להפסיק לצפות. זה עשה לי רע כל כך, בחילה פיזית שמתחלפת בהתפרצות בכי היסטרית וחוזר חלילה. ועדיין לא יכולתי לעשות כלום ולהתנתק מסיפוריהן. ניסיתי ושוב אך נמשכתי להבין איך לעזאזל קורים פשעים כאלה, כשכל העולם יודע ומחריש. מזדהה כל כך עם הנשים הללו, עם הכאב הזה שלא נגמר. 

 

לא יכולתי שלא לחשוב למה הבחור הזה צריך להטריד נשים – הרי הוא באמת חתיך וכריזמטי ומצליח ומסתובב ברחבי העולם… אבל לא, הרי אין לזה שום קשר לשום אחד מהדברים שציינתי ובטח שלא לתשוקה מינית אלא לרצון פרוורטי לכבוש בכוח, באלימות, הפחדה והשפלה. 

גברים שכמוהו, כמו אורי דניאל, הינם טורפים שמונעים מכוח אפל המגיע ממחשכי הנפש והשנאה ולא מאהבה. 

מקווה שמשטרת ישראל תצליח להושיב אותו שנים רבות מאחורי ברזל ובריח ושגם יומו של עורך הדין אורי דניאל יגיע לתת את הדין על מעשיו החמורים לא פחות. 

https://www.ynet.co.il/entertainment/article/hylmo2n0q

לקריאה נוספת:

החליל של אורי דניאל

 

"ברגע שגיליתי שאחותי המשותקת נאנסה על ידי עובד זר שעובד בניגוד לחוק במעון הודעתי להנהלת המעון על האירוע", אומר אריאל, אחיה של נ'. "לצערי, מאותו הרגע התחוור לי כי המערכת כולה, מאחרון העובדים במעון ועד שר הרווחה, גרועים מהאנס".

כך פורסם השבוע בידיעה על נכה בת 42 שסובלת משיתוק מוחין מלידה, מרותקת לכיסא גלגלים ומתגוררת במעון לנכים טוענת כי אחד העובדים הסיעודיים במקום תקף אותה מינית בעת משבר הקורונה.

הנפגעת עדכנה את אחיה בנעשה וזה מיד הודיע לפסיכולוגית המעון על האירוע ודרש שהמעון ייקח את האחריות להגיש תלונה במשטרה. התשובה לה זכה היתה שהמעון יתחקר את האירוע בכוחות עצמו.

האח התלוננן למשרד הרווחה שחייב את המעון מיד להגיש תלונה במשטרה. ומה קרה אחרי שהמעון הגיש תלונה? המשטרה צלצלה לנפגעת ודרשה שתגיע לתת עדות. הקורבן השיבה למשטרה שהיא משותקת וביקשה שיגיעו אליה. בקשתה נדחתה והיא נאלצה להגיע בכוחות עצמה, על כיסא הגלגלים לחקירה המשטרתית.

בסופו של דבר, המשטרה הגישה את ממצאיה לפרקליטות שסגרה את התיק מחוסר אשמה.

 

אחיה של הנאנסת טוען שעד היום המעון מתנכל לה ולקרוביה באופן מביש ומקומם ואף נמנעת מהם כניסה למעון: ״מאז הבנתי כי אני יוצא למלחמה חסרת פשרות בהנהלת המקום. אחותי עוד יודעת לדבר, עצוב לי לדעת מה עובר על הדיירים שאינם מסוגלים לדבר".

 

ליבי ליבי אל אישה זו ואל משפחתה.

שוב מתחוור שאנסים אינם באמת מסתכנים בעונש כשהם דנים את קורבנותיהם לחיי סבל ומשדרים את המסר לנאנסות שעדיף לשתוק מלהסתכן בהשפלה ובגינוי חברתי ארוך שנים.

 

לראייה הסיפור האישי הכואב שלי: עורך הדין אורי דניאל אנס וגם ירש את כל משאביי הנפשיים והחומריים.

המסקנה העצובה, בימינו אנו, אוגוסט 2022, המערכת תמיד תגן על בניה גם במחיר גינוי קורבנותיה.

כולם סביבי גועשים מתדהמה כיצד ייתכן שהרחקנו לכת כל כך, שהמוסר הציבורי פרוץ כל כך שחיילות אשר שירתו כסוהרות בבית הסוהר גלבוע אולצו לקיים יחסי מין, נגד רצונן, עם אסיר ביטחוני בעל ״דם על הידיים״.

להזכיר לכל מי שחי על הירח בשבועת האחרונים, באמצעי התקשורת נחשפה פרשת ה"סרסור בסוהרות". לפי החשד, קצינים בכירים בכלא נהגו להיענות לדרישתו של האסיר הביטחוני מחמוד עטאללה, הכלוא בכלא גלבוע ולהעביר לאגף שבו הוא כלוא סוהרות, בין השנים 2014 ל-2017.

כל זאת בידיעה ובהסכמה לכאורה של בכירים בכלא.

אז כמי שעברה מסכת שלמה של אונס, התעללות מינית, נפשית, כלכלית, על ידי עורך הדין אורי דניאל, ובהמשך עינויי דין קשים בחסות חבריו במערכת אכיפת החוק – לא נותרה בי פליאה על דבר.

מבלי להטיל דופי כמובן בכל העולם (ללא ספק יש אנשים טובים בדרך הכמהים לבצע שליחות), ישנם אנשים הבוחרים בתפקידי כוח ושררה אך ורק כדי לספק את נטיותיהם הפרוורטיות ו/או למלא את כיסיהם.

במה שונים מפקדי כלא גלבוע לשעבר מנשיא המדינה קצב מעורך הדין דניאל?

לטעמי בדבר. איש מהם לא בחר בדרך הפשע במוצהר, כולם הסתירו את מאווייהם חסרי הרסן באיצטלה של מקצוע נורמטיבי ובעל סטטוס, בו יוכלו לבצע את זממם בחסות החוק והסדר, תוך כדי ניצול נפשע של כוחם והשפעתם.

אולי מדובר בכמה עגבניות רקובות בלבד בתוך הארגז אומר לי ידיד. אולי. אך רקב זה מתפשט והולך וחוצה כל גבולות.

מה נסגר עולם? כמה רע עוד יכול להיות?