uri daniel lingerie

טוב אני מצטערת, אבל אני באמת בוכה כבר שלושה ימים ברצף. למה ? כי העולם הזה באמת פח.

ועדת השחרורים קבעה השבוע כי האנס אלון קסטיאל ישוחרר מהכלא, כפי שנקבע בהחלטתה המקורית שאותה ביטל בית המשפט המחוזי. האדם הזה פגע בעשרות נשים !!! מלכתחילה גזר הדין העלוב שקיבל, 4.9 שנים, הוא שערורייה ותעודת עניות למערכת המשפט. ועכשיו מקצרים לו שליש !!

שיקצרו לו שליש מאיבר המין העלוב שלו מצידי.

הוועדה ציינה בהחלטתה כי גם אחרי ששמעה את נפגעותיו של קסטיאל, היא מצאה ש"אין לתת לעמדתן משקל מכריע". לפי הוועדה, "טובת הציבור ובתוכו טובת הנפגעות עצמן היא שהאסיר ימשיך בטיפול בתחום עבירותיו וייצא לחופשי בליווי מקצועי ובפיקוח מתאים".

אתם קולטים ?? איזו מכבסת מילים. להקיא !!! ערימת שקרים !!!

מי הם העילויים היושבים על המדוכה המשפטית הזאת? אם לזה הם מסוגלים כנראה שעסקינן בדגנרטים אחד-אחד.

עוד מנפלאות הוועדה המטופשת הזאת היא ההחלטה על הרחקתו של האנס קסטיאל מתל אביב: "מתוך התחשבות בחשש הנפגעות פן יפגשו את האסיר בחוצות העיר״ – פשששש איזו התחשבות.

נהדר, נשות תל-אביב, אתן יכולות להתנייד בחופשיות, נשות שאר הארץ – היכנסו למקלטים, הרחיקו את ילדותיכן מהרחובות, אין לדעת אולי פתאום שוב יגבר בקרבו של אלון קסטיאל הדחף לסמם ולאנוס אישה מעולפת.

ליבי ליבי עם קורבנותיו של הטורף הזה שעוברות כרגע שוב ימים של טראומה וכאב על חוסר הצדק המשווע. לפחות זכיתן שזה שאנס אתכן ישב מאחורי סורג ובריח.

 

אורי דניאל, עורך הדין שאנס אותי, ונשים נוספות, הצליח להערים על מערכת המשפט ולצאת ללא פגע.

ועכשיו הכל צף מחדש. ואני כמו סירה קטנה מטולטלת על פני ים סוער ואין מציל בחוף.

״משולש הדרמה של קרפמן״ הוא מודל של אינטראקציה אנושית הרסנית שיכולה להתרחש בין אנשים בעימות, שנכתב על ידי הפסיכולוג האמריקאי סטיבן קרפמן.

במשולש ישנם שלושה סוגי תפקידים הרסניים: המושיע, התוקף והקורבן.

כל תפקיד מייצג עמדה פסיכולוגית סמויה אשר לה מניע ואג׳נדה. עמדה פסיכולוגית לגבי אחריות אישית, ויחסי כוח בין הפנים לחוץ.

משולש הקורבן משחזר באופן לא מודע סוגיות כואבות ומכאיבות של הילדות המתעוררות לחיים והיוצרות בושה: אמונות מכאיבות על עצמנו ועל העולם המשאירות אותנו לכודים בתוך גרסה כובלת של המציאות.

 

תפקיד הקורבן: הקורבן מבקש לשכנע את עצמו ואת אחרים שהוא חסר אונים ואינו יכול לעשות דבר כדי לשנות את המצב. מטרתו: הימנעות משינוי אמיתי או הימנעות מהכרה ברגשותיו: הקורבן מרגיש נרדף, מדוכא, חסר תקווה, חסר אונים, בושה, ונראה שאינו מסוגל לקבל החלטות, לפתור בעיות או להגיע לתובנות.

 

תפקיד המושיע: המציל, זה שנמצא שם להציל קורבן במצוקה. תפקיד ההצלה מאפשר הימנעות מבעיות אישיות במסווה של דאגה לצרכיו של הקורבן. ממוקד במישהו אחר, זה מאפשר למושיע להתעלם מהחרדה והבעיות של עצמו. ומשאיר את הקורבן תלוי וחסר אונים.

 

תפקיד התוקף: שולט, מאשים, ביקורתי, מדכא, כועס, סמכותי, נוקשה ועליון. נמצא בהכחשה מוחלטת לגבי שיטות האלימות וההאשמה שלו.

 

לכאורה, הן המושיע והן התוקף הם ההפכים של הקורבן. הם גם שניהם נמצאים בחלק העליון של המשולש מכיוון שהם רואים עצמם מעל אחרים – טובים, חזקים, חכמים ומאורגנים יותר מאשר הקורבן.

אבל השלושה עשויים להחליף תפקידים ביניהם: התוקף עשוי להפוך לקורבן בתנאים מסויימים או למושיע וכן המושיע לתוקף או לקורבן ובמקרים של התגוננות, גם הקורבן עשוי להחליף תפקידים כדי להפוך לתוקף או למושיע.

כשהפסיכולוג שלי הכיר לי את משולש הקורבן, נוצר לי רגע של סדר בכאוס. שנים לא הצלחתי להבין איך אדם אחד, אורי דניאל, יכול היה לשטות בי כל כך, לספק לי מופעים פסיכולוגיים כה רבים ולהוליך אותי שולל. ברמה רגשית, חיי הפכו לרכבת הרים.

אורי דניאל ללא ספק היה התוקף שלי. אך הרבה לפני שהתמסר כליל לעמדת התוקף, גילה פנים נוספות ומבלבלות. היו רגעים שלקח תפקיד של מושיעי, כי ידע כל כך להיות אבירי, שנון, רגיש ונבון, מצחיק וספונטני.

יחד עם זאת, גם דיבר כל העת על אכזריותם של אחרים, חשף את פגיעתו וצלקותיו מאחרים ובעיקר אלו של אביו, כאילו היה הוא קורבן של החיים.

היומן הזה, החשוף, מאפשר לי לא להתבלבל יותר. אני לוקחת אחריות על חיי, לא צריכה מושיע ולא תוקפן כי אני איני עוד קורבן. תודה אורי דניאל על השיעור החשוב לחיים.

הרבה אני חושבת על אורי דניאל, עורך הדין שאנס אותי. 

זה לא היה סוג של אנס שארב לי ברחוב חשוך וצדדי באישון של לילה, הכרתי אותו, חיי נגעו בחייו, מעגלים חברתיים מסוימים כרכו בינינו. 

הוא היה משעשע, שנון, לא צפוי במובן השרמנטי של המילה. ראיתי אותו יפה מכפי שאולי היה. 

חשוב לי שתבינו – אני משחזרת שוב ושוב כי אני רוצה להבין. להבין מה קרה לי ומדוע חיי התהפכו על כנם בגלל אדם אחד. זה קשה לתפיסה. איך ייתכן שאדם אחד כה השפיע על מצבי הנפשי, החברתי, הכלכלי וכו׳.

בצר לי אני מחפשת תשובות בכל מקום, בעצמי, מחוצה לי. מה לא אתן כדי להביא מעט שקט לנפשי הסוערת. 

 

היום אני מבינה שאורי דניאל לא חיפש סקס, הוא חיפש כוח. המטרה האמיתית של הפעולה שלו לא היתה לקבל סיפוק מיני. אלא תחושה של שליטה, של הכנעה. מימוש של כוח שביקש להרגיש. וכיוון שמטבעי איני רואה עצמי כאדם חלש, בזמן שלפני האונס היה גם תהליך שיטתי, ארסי והרסני של הקטנה, החלשה פסיכולוגית של היותי. 

פיזית הוא היה כמובן חזק ממני אבל הוא ידע היטב מהן נקודות התורפה הפסיכולוגיות שלי כדי להחליש אותי. ברגע הפיזי עצמו, כבר הייתי נפשית כה חלשה ומושפלת, מנותקת מכל תחושת ערך, שהיה לי קל יותר להחריש, להתייאש, להדחק עמוק אל תוך הצל של עצמי.

כך גם הבטיח שאתבלבל ולא אבין מה אני מרגישה, שארגיש שאולי ביקשתי את זה, שאני ראויה רק לאלימות בתוך יחסי מין ולא למשהו שוויוני. כמה שהוא ידע להקטין ולבלבל אותי. ולדאוג שאשתוק זמן רב. אפילו מול בני המשפחה שלי וחברים קרובים החרשתי. 

איני  מוכנה עוד להחריש לעולם. זה עולה לי בדמי.

אנחנו יודעות שכאשר אישה סוף סוף מעיזה ומתלוננת על אלימות ו/או תקיפה מינית – רוב הסיכויים שהיא לא משקרת.
לפי מחקרים רק פחות מ-2 אחוזים מהתלונות נגד גברים הן תלונות שווא, ואלו מתרחשות בדרך כלל בסכסוכי גירושין.
התוצאה שהתקבלה במשפט בין ג׳וני דפ ואמבר הרד מחזירה את מאבק ה״מי-טו״ שנים רבות אחורה. גם כך נשים נמנעות מלהתלונן מחשש שלא יאמינו להן. ועכשיו המצב רק יחמיר.

גברים שנשים תעזנה לצאת מולם – לא יהססו לתקוף אותן בשיא הארטילריה והאגרסיביות. ואין מה לעשות, גברים הרבה יותר חזקים מנשים, עדיין, כן ממש ברגע זה. ומי שחושב אחרת הוא פתי או משקר לעצמו.
המשפט הזה הוא מסמר בארון של מחאת ״מי-טו״ ו"מאמינה לך", והוא הפך את הפקפוק בתלונות של נשים לרווח יותר מתמיד. חוששני שעבור נשים רבות, סיפור זה יהיה מעצור מללכת ולהגיש תלונה נגד גבר פוגע, קל וחומר נגד בן זוג פוגע.
הנה אמבר הרד מתוייגת כ״משוגעת״, ״משתוקקת לאלימות״, חסרת יציבות נפשית שרק רצתה לעשות סיבוב על הקריירה של בעלה לשעבר. כמה קל לתייג אישה בשמות הגנאי הללו, מקדמת דנן כל אישה שהעזה לצאת ולהיות שונה, תויגה כמשוגעת או מכשפה.
לא מאמינים לי? חישבו כמה עוד נשים בעתיד יקראו משוגעות כמו אמבר? (המון !) לעומת כמה עוד גברים יגידו שקורה להם בדיוק מה שקרה לג'וני דפ? (מספר שואף לאפס!) זה ברור שהמספרים הם רק לרעת הנשים.
גם הסיפור הפרטי שלי, כאשר בית המשפט פסק נגדי במאבק נגד עורך הדין אורי דניאל, הפך לקרקס תקשורתי (כמובן בקנה מידה קטן יותר) אך זה ברור שלא ניתן להתאושש ממפלה שכזו. המבטים, הלעג, המשפטים המעליבים ילוו את אמבר הרד שנים רבות. כולי תקווה שהיא תצליח להתאושש ממפלה זו. ושהיא תמצא סביבה תומכת שתעטוף אותה ברגעים קשים אלה. סביבה שתאמין לה. שתגיד לה ״את לא משוגעת״, ״את לא הוזה״.
אני מאמינה לך אמבר הרד ! את יפה ואמיצה ולכי עד הסוף. יהיו אשר יהיו התוצאות, אין לנו דרך אחרת. זו הדרך היחידה שלנו להאמין לעצמנו.